השקת הספר: מדוע לא תראוני בדרכים

הספר החדש שלי, "מדוע לא תראוני בדרכים" בהוצאת כתר (2015), הוא ספר של משלים בלי נמשל ונמשלים בלי משל. ספר למבוגרים שהעולם חדש להם. ספר מסעות זעירים. האגסים בו כחולים, ופרפרים שנחלמו בוקעים החוצה אל הערוּת, וילדים פרחחים זורקים זיקית באוויר כדי לראות אם תהפוך שקופה. דבר בו אינו בדוי. כולו מעשים שהיו והינם, ואני מתחייב לקוראת שלכל הפחות אחד מהם נכתב אודותיה עצמה, ולה נותר רק לגלות איזהו.
צילום: נועה לקס

צילום: נועה לקס

:הנכן מוזמנות ומוזמנים בזאת לאירועי ההשקה, שיתקיימו בירושלים, בתל-אביב ובחיפה.

ירושלים! יום ראשון, 29/3/2015, שעה 21:00
"תמול שלשום", רח' יואל משה סלומון 5, במסגרת אירועי "מחר מחרתיים". הכניסה חופשית!
מנחה: נועה שקרג'י

משתתפות:
דורית ויסמן
אמיר מנשהוף
חגית גרוסמן
גלעד מאירי
עמוס עוז
נועה ויכנסקי
דניאל עוז

תל אביב! יום שני, 30/3/2015, שעה 20:00
"אוזןבר", קינג ג'ורג' 48. הכניסה חופשית!
מנחה: יערה שחורי
משתתפות:
אילה בן-לולו
אלונה קמחי
ישראל בר-כוכב
נועה ויכנסקי המאיירת
ערן הדס
שלומציון קינן
דניאל עוז


מוזיקה: המלחינה אביה קופלמן עם הזמרת לולה קרייזמן

חיפה! יום ראשון, 5/4/2015, שעה 21:00
"סינקופה בר", כיאט 5, פינת נתנזון 1. הכניסה חופשית!
משתתפות:
איריס אליה כהן
לאה פילובסקי
ערן הדס
סיגל בן-יאיר
לילך ובר
נועה ויכנסקי
דניאל עוז
מוזיקה: אלברט בגר

ביקורות חדשות על "שיירי אהבה"

שלוש ביקורות חדשות ויפות מאד על "שיירי אהבה", מצטרפות לביקורת של שחר-מריו מרדכי ב"עיתון 77" (ולאיזכור שלו את הספר ב-ynet):

שיירי אהבה

שיירי אהבה

דפנה שחורי ב"הארץ" שואלת: מה זאת אהבה בדור הפייסבוק?

ככלל, שירתו של עוז מתעתעת, ולה פני יאנוס. היא מתאפיינת במשחק מפתה בין היש לאין (שמצוי גם בספרו הראשון “חיי החול”). מעניין גם לגלות איך הוא מטליא ישן עם חדש. שפתו ממזגת, כמו בלי שנרגיש, בין לשון מקראית קלאסית ללשון דיבור, בין שפת תפילה לשפת חול. חומרי היומיום של העידן הדיגיטלי מותכים בסיפורי המקרא באופן אורגני. למשל, התכתבות עם סיפור יונה במעי הדג, משם “ביקור” בשירת דור המדינה והתכתבות מודעת עם שירי הנערה של נתן זך (“נערתי בשש שנים בכורה ממני”, עמ’ 11) ובחזרה לאלף השלישי, לעידן הפייסבוק, בשורות כמו: “כבל עכבר/ כונן צורב/ כפתור כבוי/ צג מרצד/ המיית מאוורר פנימי” (עמ’ 7).

עוז אינו מתיימר לכתוב יש מאין או לחרוש אדמה בתולית. את עגלת שירתו העמוסה באוצרות העבר הוא לוקח למחוזותיו. בדומה לנהג מירוצים מיומן הוא מצליח להפתיע את הקורא בפניות פרסה ובזגזוג בין רומנטיקה לפיכחון. לעתים הוא זונח את הרומנטיקה ומתבונן בעין ביקורתית על מקום מושבה של אהובתו, על הדרום העמוק, על המצב הסוציו־אקונומי, וכותב: “הלבנים והשחורים כאן כולם גזענים, בצדק/ והנשים גרושות עם ילדים מהסיבות המובנות” (עמ’ 18).

מפתיעה גם היכולת לנפץ מיתוסים בלי שנשמע את קולות הנפץ. למשל, את הדוור המיתולוגי, שחיכינו לו בעבר ימים וחודשים עד שיביא את מכתב האהבה המיוחל, מחליף עוז במקש ה-ENTER ששולח מלים/מיילים בשניות ספורות. הלילה לא יורד על חלונות כהים באדוות של רומנטיקה אלא על צג מחשב, והחלונות הם חלונות השיחה. השומר אינו שומר היער המיתולוגי מ”מאהבה של ליידי צ’טרלי”, אלא שומר המסך הקר.

 

חגית גרוסמן בבלוג שלה כותבת על משמעות השפה בפואמה שיירי אהבה:

דניאל עוז יצר את המבנה הזה במילים תמימות, כלומר שלמות, מדויקות, שאין בהן שקר, בעודן מתארות עולם שיקרי. […] יש תיקון במילים האלה, הן משיבות את הרומנטיקה והרגש לעולם ציני, הן מתקנות את התמונה השבורה, את השפה הטכנית, הן שותלות את העולם הנפשי בעולם הטכנולוגיה, המקשר בין שני לבבות, אשר ביניהם מפריד אוקיינוס. הן שותלות את רשות היחיד בעולם שנשלט על ידי ההמונים.
האלכימיה מתבצעת באמצעות השפה המתארת עולם שאין בו ממש, אשר בכוח היוצר נהפך ליש, וכך חלונות השיחה מוגפים ושומר המסך המפלבל בחלומו נהפך לאנושי. העולם הוירטואלי מקבל תלת ממדיות הנוצרת מעוצמת הכמיהה.

 

[…] היופי הגדול שבאלכימית הפואמה הזו היא היכולת ליטול את הפרוזאי והיומיומי הבזוי, ובעדינות להפכו לרומנטי ונשגב. המיית מאוורר פנימי, להשתיל נפש בלב המחשב. המרחק הלשוני מן העכשיו, המרחק מרוחות הזמן, הוא הסירוב להתאחד ולקבל את קור השפה הטכנית שבה נבנה קן אהבתו. לכן הוא שב אל המקרא, ללגום ולצייר מצבעי הבאר העתיקה.

 

כמו כן, בגליון מאזניים של חודש פברואר התפרסמה ביקורת מאת דורית זילברמן. עליה – בקרוב.

הספר עדיין מוצע למחירה באתר של הוצאת "אבן חושן" במחיר מציאה: 28 שקלים כולל משלוח!

הזמנה לסרט האיגרוף "הסידור"

 

 

 

 

HASIDUR

 

אחרי "גוף ונשמה", היום אציג את הסרט השני בסדרת סרטי האיגרוף שלי ב"חללית": הסידור.

The Set-Up / Robert Wise, 1949

הסידור הוא המעולה בסרטיו של אחד הבמאים היצרניים והמצליחים ביותר של שנות הארבעים, החמישים והשישים, רוברט ווייז. סטוקר תומפסון (רוברט ריאן) הוא מתאגרף בקרבות מכורים, בספורט מושחת על-ידי הימורים. הסרט הוא כרוניקה של ערב אחד בחייו, ונע פחות או יותר על זמן אמת. שילובו של הסרט בין דרמת ספורט המקבילה את ההתגוששות בזירה למאבקי החיים, לבין השתלשלות אירועים פאטאליסטית, של גיבור הלכוד בין תקוותיו לבין ריאליה מייאשת, שחורה ודקדנטית, מיצב את הסרט כאחד מגדולי הפילם נואר ולא רק כאחד מגדולי סרטי האיגרוף.

אציג את הסרט ואחריו אנהל דיון אודותיו.

הכניסה חופשית – אשמח לראותכם!

הסרטים הטובים ביותר של 2013

לרשימת 2012 שלי.
לרשימת 2011 שלי.
לרשימת אימה 2011.

כמות הסרטים שיוצאים מסחררת, והחיבה שלי לקולנוע ישן מאד מפריעה לי להתחרות בהספק הצפיה בסרטים חדשים שאופייני למבקרי קולנוע. ראיתי בכל זאת די הרבה סרטים בשנה החולפת, בהם לא מעט שאהבתי, והרשימה שלפניכם מעודכנת אחרי השלמות שהשלמתי בינואר.

מה לא אהבתי? המקום בתוך היער, אסירים, ג'ובס, קפטן פיליפס, סטוקר והגראנדמאסטר, הם רק כמה מהסרטים שעשו נפשות, אבל פשוט גמרו אותי בקלישאתיות שלהם, גם אם לחלקם היה פוטנציאל כלשהו. היא (Her) עשה הרבה רעש בסוף השנה, אבל היווה בעיני קומדיה רומנטית שמאלצית עם גימיק, ולא פריצת-הדרך האינטלקטואלית שעשו ממנו. כאב ורווח זוכה מבחינתי בתואר הסרט הנאלח של השנה, ואני מאחל לכל מי שמעורב בעשייתו שיחווה עינויים ממושכים ומזוויעים ושישרוד אותם רק כדי שאחר כך יעשו על זה סרט שיציג את הפרשיה כמשעשעת, אותו כמישהו שקצת הגיע לו, ואת המענים שלו כלא-יוצלחים חביבים (אני כבר לא מדבר על הספק-אנטישמיות של הסרט הזה).

מה כן אהבתי? הנה זה בא…

העבר / אסגר פרהדי

העבר / אסגר פרהדי

1. העבר – Le Passe / Asghar Farhadi, צרפת. לפחות עד שקוסטוריצה יכפר על סרט ההערצה המביך שלו לד"א מרדונה, יתכן מאד שאסגר פרהדי הוא כרגע האהוב עלי מבין כל הבמאים החיים. "העבר" הוא הסרט הזר הראשון שלו – הוא צרפתי ובצרפתית, במקום איראני בפרסית – אבל לשמחתי אין בו שינוי כיוון אמנותי. ככל סרטי פרהדי, מדובר בדרמה ריאליסטית מורכבת ודחוסה בפסיכולוגיה ובדילמות אתיות ומוסריות. "העבר" הוא סיפורו של איראני שחוזר אל אשתו בצרפת על מנת להשלים את הליך הגירושין עמה, ומגלה מצב משפחתי מסובך ומלא סודות שמעורבים בו הילדים החורגים ובן-זוגה החדש של אשתו. למעשה, מבחינה מסויימת פרהדי מעמיק כאן חקר חסר-תקדים בנושא שתמיד העסיק אותו.

אל רוב הסרטים שאנחנו רואים הדמויות נכנסות כמעט כלוחות חלקים, מלבד מעט אקספוזיציה. העלילה והדמויות קורמות עור וגידים במהלך הסרט, באמצעות אירועים ומעשים חדשים שמתרחשים לנגד עינינו. ביצירות המופת של פרהדי, לדעתי, זה עובד קצת אחרת. אצל פרהדי האקספוזיציה היא לא המבוא, אלא המנוע העיקרי של הסרט. שיאי הדרמה שלו הם תגליות: לפעמים כאשר דמות מגלה דברים שראינו קודם לכן, אבל בדרך כלל כאשר מתגלים דברים שגם אנחנו לא ידענו אותם. האמצעי הזה מאפשר לפרהדי לשחק בציפיות שלנו ולשקול מחדש את הנאמנויות שלנו ואת השיפוטים המוסריים שלנו.

"העבר", מלבד היותו דרמה כתובה ומשוחקת להדהים, הוא סרט מרובד שבעומקו מתשאל את תפישתנו לגבי העבר. אנחנו נוטים לחשוב על העבר במונחים של הֵעָדר, של מה שחלף וכבר לא נוכח. פרהדי מערער על התפישה הזאת ומתאר משפחה ששלדיה מתפרצים מהארון: ההכרעות הקטנות ביותר מעברה של כל דמות רודפות אותה ומסרבות לשקוע אל השיכחה, להידחק אל הלא-מודע או להישמר בסוד. ההשלכות של מעשינו נוכחות ואנחנו חיים איתן. סרט מופתי עם שוט אחרון בלתי-נשכח.

2. הראמבלר – The Rambler / Calvin Reeder, ארה"ב. סרטו השלישי, והשני באורך מלא של אחד היוצרים הצעירים המלהיבים אותי ביותר, קלווין רידר. דרמוט מאלרוני דופק את תפקיד חייו, שתפור עליו (ומכפר על "סטוקר"), אבל המוזה הקבועה של רידר, לינדסי פאלסיפר "האורגונית" מופיעה גם היא. הטון הוא עדיין של אימה הזייתית, אבסורדיסטית וגרוטסקית, שההיגיון שלה פנימי בלבד, והקירבה ללינץ' בשיא מוזרותו (אינלנד אמפייר) ברורה מתמיד. הדרמה וההומור המאד מינימליסטיים ומאופקים דווקא מזכירים משהו כמו לנינגרד קאובויז של קאוריסמאקי. בכל זאת, רידר הוא מאד יחודי, והאווירה כאן גם שונה מבקודמו, "האשה מאורגון" (שהוא בכל זאת טוב יותר). הכל ספוג מאד באמריקאנה קאנטרית – לרידר יש חושים חדים לכל מה שמפחיד ומשעשע בעממיות. זה לא סרט בשביל מי שאוהב עלילה קוהרנטית, ואפילו לא בשביל המסתפקים בסימבוליזם חד-משמעי, אבל אותי רידר פשוט שובה.

3. ספרינג ברייקרס – Spring Breakers / Harmony Korine, ארה"ב. אחד המבקרים כתב על ספרינג ברייקרס שמגיע לו קרדיט קודם כל על כך שהוא גרם להמוני טינייג'רים מחורמנים, חובבי קומדיות קיץ נמוכות, ללכת בטעות לסרט אמנותי, הערכה שאני די מסכים איתה. עלילה בשביל קורין היא דבר משני. בהשפעת קולנוע כמו "גם גמדים התחילו בקטן" של ורנר הרצוג, קורין תמיד אהב לתאר בסרטיו מעין אנתרופולוגיות בקושי-אפשריות, תמונות של קהילה אאוטסיידרית, אקסצנטרית על גבול הסוריאליזם, שכמעט ואין חיכוך בינה לבין העולם שאנחנו מכירים. ספרינג ברייקרס הוא לא בהכרח סרטו הטוב ביותר, אבל הוא מפתח את אותו רעיון לכיוונים חדשים ומרתקים. סגנונית, הוא בנוי הרבה יותר כמו מונטאז' אור-קולי מאשר כמו פסיפס הפרגמנטים הכמו-תעודיים שאיפיין את גאמו ואת טראש האמפרס. תכנית, קורין מפנה הפעם את המצלמה לעולם תרבותי שיש המשכיות ידועה בינינו לבינו – עולם ה"ספרינג ברייק", חופשת הקיץ של הצעירות (והצעירים) בארה"ב שהופכת לאורגיה בליינית של ריקודים, סקס ומסיבות סמים. למעשה, הוא מציג את נערות בית-הספר כשהן נכנסות לעולם הזה. כאשר הסרט מגיע לשיאו, הוא הופך לפנטזיה לכל דבר. מלבד אחת מהנערות, שמחליטה לחתוך הביתה, וממחישה שוב את אפשרות המעבר בין עולם המציאות לעולם החלום, האחרות נשארות בחברת גנגסטר לבן (ג'יימס פרנקו) במין מציאות-חלום שמתנוסס מעליה המוטו "Spring Break Forever". קורין מפוצץ את המסך באווירתיות, בססגוניות של הזיה נרקוטית, בפורנוגרפיה רכה ובמחשבה על הנצח ועל הרגע הנחיה בצל המוות, ועל מה שביניהם.

4. יסמין הכחולה – Blue Jasmine / Woody Allen, ארה"ב. בעשור וחצי מאז וודי אלן החליט להוציא סרטים בקצב של אחד לשנה, ראינו ממנו בעיקר קומדיות פושרות, בבואות חיוורות של סרטיו הקלאסיים, אבל פה ושם הבליחה דרמה עוצמתית. הפסגות היו הסמי-מותחנים "נקודת מפגש" ו-"חלומה של קסנדרה", ועכשיו, "יסמין הכחולה". זה סרט מחוספס ובוטה יחסית לאלן. הוא במפורש מעלה על נס את דמותה של ג'ינג'ר (סאלי הוקינס) על הסתפקותה במועט, אבל מה שעושה אותו למעניין הוא הפוקוס על אחותה החורגת ג'סמין (משוחקת בכוח עז על-ידי קייט בלאנשט), שמגיעה להתארח אצל ג'ינג'ר אחרי שירדה מנכסיה וממעמדה החברתי. ג'סמין היא אנטי-גיבורה, דמות נרקיסיסטית בעיצומה של התמוטטות-עצבים מתמשכת עקב מפלתה. היא כמעט מצטיירת כפארודיה ביקורתית על דמותו הנוירוטית של וודי אלן עצמו, ואלן הוא במיטבו כאשר הוא מבקר את עצמו. אגב, הגברים כאן מוארים באור רע עוד יותר. וודי אלן מגלה כאן כלפי הגיבורה אכזריות לשמה, אבל גם סימפתיה, בלי שהדברים נמהלים ומבטלים זה את זה. למרות שמשיכות המכחול העבות יוצרות שוליים קצת גסים, את מרכז הסרט הן יוצרות ביד-אמן, בצבעים עזים שתופסים ומטלטלים את הצופה.

5. הכל אבוד – All is Lost / J. C. Chandor, ארה"ב. אי אפשר שלא להשוותו לסרט ההשרדות המצליח יותר של 2013, "כוח משיכה". הכל אבוד הוא כוח משיכה למבוגרים. הוא מתרחש באוקיאנוס ההודי, זירה רהבתנית פחות מהחלל החיצון, וזה משום שהוא לא זקוק לחלל החיצון. מופיעה בו רק דמות אחת, בלי עלילת-משנה רומנטית, ובלי השטאנץ של התמודדות עקיפה עם משהו סכימאטי מעברה של הדמות.. גם אין פלשבקים, חלומות בהקיץ, או ווייסאובר (מלבד הקראה אחת של מכתב בתחילת הסרט), אמצעים נדושים בסרטי הישרדות. הסרט למעשה לא מספק לנו קיצורי דרך לתוך ראשה של הדמות האחת, אלא רק את פעולותיו והבעות פניו המשוחקות נפלא של רוברט רדפורד. הדבר הופך את חוויית הצפיה לדורשנית וקשה אבל משמעותית יותר. הסרט גם לא נוקט עמדה פילוסופית בגרוש או רומנטיקה דתית מובהקת או מניפולציות רגשיות – זה לא "חיי פיי". רק ריאליזם קר. גם הפסקול עשוי בטעם. אחד מסרטי ההישרדות הטובים ביותר שראיתי.

6. תחנת פרוטווייל – Fruitvale Station / Ryan Coogler, ארה"ב. בסרט ביכוריו תוקף ריאן קוגלר סיפור אמיתי קשה מכל הבחינות, רגשית, קולנועית ופוליטית, ומגלה זווית שלמרות פשטותה היא הנכונה ביותר להסרטה שלו. הסרט הוא על יום בחייו של אוסקר, צעיר שחור ואיש משפחה, ערב השנה החדשה. בכל אופן, יש סרטים שעדיף לצפות בהם בלי ידע מקדים, וזה אחד מהם. פשוט צפו בו. זה לא סרט נטול פגמים – פה ושם יש רגעים מעושים או סנטימנטליים מדי, אבל בסך הכל הוא כתוב לעילא וזה מזל גדול, כי אחרת כל הרעיון שלו היה מתפספס. בהחלט אמתין בציפיה לסרטים הבאים של קוגלר.

7. שעות ביקור במוזיאון – Museum Hours / Jem Cohen, אוסטריה/ארה"ב. ניסוי נועז למדי בהכלאת דרמת שיחות עם דוקו אמנות. אשה קנאדית שמגיעה לוינה להשגיח על בת-דודתה, שמאושפזת בתרדמת, הולכת לבקר במוזיאון הקונסטהיסטורישה (האמנות ההיסטורית), מתיידדת שם עם אחד השומרים, ומכלה את זמנה בעיר בשיחות איתו. בשיחות הם מספרים זה לזה על עצמם, והשומר גם מתאר איך זה לשמור במוזיאון. במעברים חלקים וטבעיים, שאף פעם לא מרגישים מלאכותיים, הסרט הופך גם לביקור מוזיאון בזכות עצמו. הוא מאריך בהתעסקות בברויגל, שהקונסטהיסטורישה בוינה מתמחה בעבודותיו, אבל מפליג עד לאמנות מצרית קדומה. לפעמים אנחנו משוטטים לבד ולפעמים מצטרפים לסיור מונחה. בשילוב שנוצר יש משהו צנוע – הוא מזכיר את "תיבה רוסית" (סרט שמסייר במוזיאון ההרמיטז' במוסקווה בטייק אחד ארוך – מומלץ, אם לא ראיתם) אבל לא חגיגי וגרנדיוזי כמוהו, אלא פשוט, מהורהר ומעורר מחשבה. "שעות ביקור במוזיאון" הוא סרט לחובבי מוזיאונים, והוא מאמץ את הקצב המוזיאוני גם באופן שבו הוא מדבר על החיים עצמם, ולא רק בסיקור האמנות. הוא שופע אהבת חיים ואמנות, והיא מדבקת.

8. רק אלהים סולח – Only God Forgives / Nicolas Winding Refn, תאילנד/דנמרק. אני לא מכיר עוד במאי כמו רפן, שעשה מעבר חד כל-כך מנטורליזם קוטבי בסרטיו המוקדמים לפורמליזם קוטבי במאוחרים. את שני הסגנונות לקח לו זמן לשייף. לטעמי הוא הגיע לשיאו בסרטים השני והשלישי של טרילוגיית פושר, לפני שחתך לפורמליזם בסרטיו וולהאללה עולה, ברונסון ודרייב. באלה האחרונים הוא הפחית את הטקסט למינימום והשקיע את כולו בסינמטוגרפיה ובליטוש האודו-ויזואלי, אבל הסרטים לא היו גדולים. דרייב, סרטו הקודם, היה לבד מהסיגנוּן סרט די סטנדרטי עם ריאן גוזלינג כגבר השתקן והבלתי-מובס שמוכר לנו מכל סרטי הפעולה. ב"רק אלהים סולח", לעומת זאת, על אף שעדיין מדובר בסרט גברי ואלים, רפן עושה משהו מעניין ונועז יותר. ראשית, הוא משיג ניגודיות מעניינת ומשמעותית – "מערבון" שמתרחש בתאילנד. שנית, האנטי-גיבור בו הוא לא סתם קאובוי שלא נחמד לנשים, אלא אנטי-גיבור אמיתי – הוא גם מפסידן וגם חלאה. שלישית, הפעם וינדינג מצליח לדחוס המון רקע, המון עלילה והמון סובטקסט לתסריט המינימליסטי והדל בדיאלוגים. יש בו מורכבות די גבוהה, די במפתיע. רביעית, רפן ידע שינכר צופים עם הסרט הזה ולא נרתע. זה סרט מאתגר, שחובט בציפיות הרגילות שלנו מסרטים מערביים שמתרחשים באוריינט ומאלץ את הצופה לחשב מחדש את נאמנותו הערכית והפוליטית.

9. הזאב מוול סטריט – The Wolf of Wall Street / Martin Scorsese, ארה"ב. שטחית, הסרט מיד הזכיר לי את סרטו האחרון של קוסטה-גבראס, "קפיטל" – דרמה קדרורית (וטובה) על מנהל תאגיד צרפתי שמתחיל כמינוי מריונטה ומבסס את כוחו בתהליך רווי אינטריגות ציניות. אבל ז'אן-קלוד גרומברג, התסריטאי הראשי של קוסטה-גבראס, מאד רציני לגבי האג'נדה הביקורתית שלו. לעומקו, הזאב מוול סטריט של סקורסזה דומה יותר לדברים כמו "לילות בוגי" או "קזינו" של סקורסזה עצמו – שמעניינות אותם יותר עלייתו ונפילתו של הגיבור, על ההומור שבהן, מאשר הבחינה המוסרית והפוליטית של מעשיו. למעשה, סקורסזה עבד עם תסריט שמבוסס על האוטוביוגרפיה של גיבורו האמיתי, סוחר המניות המיליארדר ג'ורדן בלפורט, ולכן לא מפתיע שהסרט כמעט מחמיא לו, ולפחות מסגל אותנו לנקודת מבטו, דרך אנקדוטות גראנדיוזיות של הנהנתנות הדקדנטית שפתוחה רק בפני פושעי צווארון-לבן. הסרט נוטף הרפתקאות סמים וזונות יוקרה, ועל אף שהוא ממצב את בלפורט (לאונדרו דיקפריו) כחלאה, הוא עושה זאת בקריצה שובבה וכמעט בדו-פרצופיות. במסגרת המסורת הקולנועית שלו, בכל אופן, מדובר בסרט מרתק ומפגן מדהים של אוּמנות קולנועית.

10. בית לחם / יובל אדלר, ישראל. היססתי קצת לגבי הבחירה הזאת. אני נוטה להכניס לרשימות שלי סרט ישראלי, אמנם רק אם מגיע לו, אבל כפי שאציין בהמשך, היו סרטים ישראלים נוספים שהרשימו אותי. בסביבה התל-אביבית שלי היתה עוינות כלפי "בית לחם", בטענה שהוא מאשר את הנראטיב הציוני, שהוא מלבין את השב"כ או משחיר את הפלסטינים, או הכל ביחד. במידה מסויימת אני חושב שזה מעיד על מידת הסיכון והאתגר איתם אדלר התמודד. קודם כל, אני דוחה את הביקורות. אני לא חושב שישראל מיופה בסרט, ואני לא חושב שזאת דמוניזציה של פלסטינים להציג אותם זורקים אבנים על ג'יפ צה"לי שמגיע ללכוד מבוקש. זה די אמין, למען האמת. אדלר עומד בחובה שלו להראות שהסיכסוך הוא מלוכלך ואלים, ואני לא חושב שמוטלת על כל במאי גם החובה ליצור מניפסט פרו-פלסטיני או לחשוף את כל עוולות הכיבוש. בכל אופן, גם אם זה סרט לא לחלוטין מאוזן ויש בו פגמים, התרשמתי מאד מרמת התחקיר שלו, מהטקסט המושקע ומכך שהוא באמת מתרומם לדרגה של דרמת-מתח אפקטיבית. אם הוא מושפע מאינטריגות של עולם הפשע בסרטי סקורסזה, זו לא בושה. הוא מותח ודן יפה בנושא של חברות בין אויבים ושל נאמנויות כפולות. הסוף קצת מוגזם לטעמי.

הראמבלר / קלווין רידר

הראמבלר / קלווין רידר

תפזורת של עוד כמה סרטים נחמדים ומעניינים, רשימה ממש לא ממצה:

ההוביט 2: מפלתו של סמאוג – The Hobbit 2: The Desolation of Smaug / Peter Jackson, ארה"ב. כמעט נכנס. לפני הכל: האם המתרגם לעברית צפה בסרט? האם לא שם לב שסמאוג לא חווה בו מפלה כלשהי? האם לא שאל את עצמו אם משהו לא בסדר בתרגום? האם לא פתח מילון וגילה שפירוש המילה דסוליישן הוא בידוד ושיממון? ועכשיו לסרט: כשג'קסון הכניס את גלדריאל וסארומאן, דמויות משניות משר הטבעות, לסצנה של ריוונדייל בחלק הראשון של "ההוביט", זה היה קישוט מעניין. כשהוא תוקע את לגולאס בתור דמות מרכזית בחלק השני, זאת כבר חנופה זולה לקהל הצעיר וכפירה בוטה בטקסט של טולקין. זאת ועוד: הפעם ההישענות על אקשן אפילו רבה יותר. היתר די דל, ומורגש שפחות נוח ליוצרים ברגעים שאין בהם קרבות איתנים אקרובטיים תוך כדי מעוף או היסחפות בנהר גועש. בדרך כלל זה מתבטא ברומנטיקה סכימאטית. מבחינה טקסטואלית, הסרטים של ג'קסון טובים רק ככל שהם נצמדים לטולקין. למרות כל זאת – קשה מאד שלא להתפעל מסצנות פעולה בתלת-ממד שעשויות כל-כך לתלפיות. את מה שהסרט עושה – בידור – הוא עושה בגבהות מצח, בהשקעה ופשוט מצויין.

לפני חצות – Before Midnight / Richard Linklater, ארה"ב. החלק השלישי בטרילוגיה, עדיין סרט על טהרת דיאלוגים, דבר שמצריך רמת כתיבה מעולה. בגדול הוא עומד בסטנארט, והטקסט אכן מצויין, גם אם לא אחיד. לכן אני ממליץ על הסרט. עם זאת, הרגשתי שחסר עומק עלילתי מסויים, דבר שאולי ירים גבות אחרי שהמלצתי על משהו כמו "שעות ביקור במוזיאון", אבל צורם דווקא כאן בגלל השלד העלילתי השגרתי יותר, ומשום שללפני חצות יש ארשת די בוטה של חשיבות עצמית. לא עוזר שחלקים ניכרים מהסרט, לפחות עד האמצע, מתקרבים מאד להיות גניבה ספרותית מאריק רומר – מבחינת הסט, הסיטואציה, הסגנון הטקסטואלי והחזותי. קשה לי להאמין שמי שראה סרטים של רומר מכל התקופות לא יבחין בזה. לבסוף, חלקים ניכרים מהסרט בנויים מטראקינג שוטס ארוכים מאד, כלומר המצלמה עוקבת אחרי הדמויות לאורך זמן לפני כל חיתוך. לדעתי רוב הצופים בקושי יבחינו בזה. זה סוג של קריצה למביני עניין, ע"ע מבקרים ופאנלי שופטים, וקצת זרק אותי לטארקובסקי. אני אוהב צניעות וזה השאיר לי טעם מריר בפה.

מועדון הלקוחות של דאלאס – Dallas Buyers Club / Jean-Marc Vallee, ארה"ב. זוכרים את "פילדלפיה" משנות התשעים? סיפור אמיתי על חולה איידס, סנטימנטלי מדי אבל בכל זאת די טוב. דאלאס סרט קצת פחות סנטימנטלי, ואולי קצת יותר טוב. הוא על חולה איידס שאירגן בשנות השמונים תרופות ניסיוניות לחולים בדאלאס טקסס, בניגוד לחוק משום שלא אושרו על-ידי ה-FDA. זה סרט מגוייס, ובנוי בצורה הוליוודית למדי, אבל בכל זאת אינטליגנטי ונוגע לכל אורך הדרך. מתיו מקונהיי עושה עבודה מזהירה בתפקיד ראשי (ומכפר על "מַאד" איתו שיצא בתחילת השנה, סרט שהיה מאד מבטיח בעיני אבל איכזב ובזבז את הכוחות שלו על פתרונות קלים מדי).

שש פעמים / יונתן גורפינקל על נערה בת 15 שמנוצלת מינית על ידי כמה נערים חברים בשעה שהיא חותרת להתקבלות חברתית, סרט ששאב את השראתו מהארוע האמיתי ברמת השרון לפני כמה שנים. בהחלט מטלטל, ומצליח בכוונתו להיות קשה מאד לצפיה. רואים שעבדו בו קשה מאד על המשחק והוא מעולה. לרונה סגל התסריטאית יש כישרון כתיבה עצום. היא כותבת דיאלוגים של נוער אבוד ברמה כל כך גבוהה של יושרה, מה שקוראים באנגלית "unflinching", שאי אפשר שלא להיזכר בתסריטו הסמינאלי של הרמוני קורין "Kids" עבור הבמאי לארי קלארק. יש בו מאמץ ללטש כל דמות ולעגל אותה, ולא לעשות דמוניזציה של הבנים. שש פעמים יכל להיות סרט ענק לדעתי, אבל כמה פגמים מבניים פאטאליים מפילים אותו: מטעמים דידאקטיים, מתקפת הניצול המיני שלו על הצופה היא בלתי-פוסקת ומקיפה מדי. אנחנו לא מקבלים כמעט שום מידע על דמות הגיבורה, גילי, חוץ מזה שהיא כל הזמן שבויה במצבים שונים של ניצול, ובאיזשהו שלב הרגשתי שסגל מזלזלת ברגישות שלי ולא מספיק סומכת עלי שאזדעזע. גם הצורך שלה להפליל את כל הדורות, כולל הבנים הטרום-מתבגרים, ובעיקר את המבוגרים בסרט, הסריח לי מהגזמה ופדגוגיה. הסוף בעייתי במיוחד.
פרנסס הא – Frances Ha / Noah Baumbach, ארה"ב. נח באומבך הוא יוצר שאני זוכר לו קומדיות מלוקקות ומעושות כגון "סטיב זיסו" (שתיסרט לווס אנדרסון), ובשנים האחרונות גילה כנראה את קולנוע המאמבלקור, נמשך אליו, ומנסה יותר ויותר להתקרב אליו בעשיה שלו, שזו התפתחות מבורכת. כבר בסרטו הקודם "גרינברג" הוא ליהק את גרטה גרוויג ואת מארק דופלאס, והכין תסריט שמפלרטט יותר עם אינדי וריאליזם (אך בכל זאת ליהק את בן סטילר והרס את זה). פרנסס הא, שיצא השנה, הוא עוד צעד גדול קדימה וזוכה בשבחי הביקורת. הסרט טוב כנראה בזכות גרטה גרוויג, שגם בתפקיד ראשי וגם כתבה לדעתי את עיקר התסריט. מבין את זה מי שצפה בסרטים שגרוויג עשתה עם במאי המאמבלקור ג'ו סוונברג (Joe Swanberg), "חנה לוקחת את המדרגות" (2007) ו-"לילות וסופ"שים" (2008) שמלבד היותם פסגת היצירה של סוונברג (יש לו נטיה לגרפומניה), הם גם טובים יותר מפרנסס הא באופן משמעותי. בקיצור, אעמוד בפיתוי להאריך על ההבדל שעדיין פעור בין באומבך לבין סוונברג, כי האמת היא שהיוצרת המשמעותית כאן היא ככל הנראה גרטה גרוויג. רק אומר שהיא עבדה טוב יותר עם סוונברג, ושהעריכה המרובעת של פרנסס הא ממש הציקה לי.

כנס העתידנים – The Congress / ארי פולמן… זה נכון שואלס עם באשיר הוא טאף אקט טו פולו, אבל ההצלחה של הסרט הזה מתונה בעיני. יש לו את הבעיה שיש לרוב סרטי המד"ב: שהעולם הבידיוני שלו נבנה רק כדי לשרת רעיונות פילוסופיים, וכתוצאה הוא קירח מכאן ומכאן: העולם הבידיוני לא מפורט, לא עשיר ולא אמין מספיק, ואילו הרעיונות הפילוסופיים נשארים סכימאטיים ולא מפותחים מספיק כדי באמת לעורר מחשבה. אני לא ממש קורא של לם, אבל מהסרטים שנעשו על פיו מתגבש אצלי הרושם שהבעיה קיימת גם במקור. עם כל זאת, זה סרט נחמד, מעניין וצבעוני עם הרבה גירויים, גם אם הם לא מממשים את הפוטנציאל שלהם, ואני בסך הכל ממליץ עליו.

כחול הוא הצבע החם ביותר – Blue is the Warmest Color / Abdel Kechiche, צרפת. הסרט הזה הרעיש, וקיבל גם תשבוחות וגם ביקורות על זה שגבר העיז לביים סצנות סקס לסביות. אוקיי, זה לא שכשצפיתי בסצנות האלה השתכנעתי שהן מייצגות מין לסבי. האמת היא שגם סצנות סקס הטרוסקסואליות בסרטים שונות מהמין ההטרוסקסואלי שאני מכיר, אז דווקא לומדים מראש שלא להאמין. זה סרט כתוב טוב ודי נוגע בסך הכל, והבעיה שלי איתו היתה אחרת: העלילה שלו דווקא מאד מסורתית וסטנדארטית, מערכת יחסים עם משחקי כוחות וקצת משולש אהבים, התקרבויות והתרחקויות, אבל אין בה גבהים או עומקים יוצאי דופן. צריך לשקלל את זה עם העובדה שזה סרט של שעתיים וארבעים. אם אתם בסדר עם סרט שהוא בהחלט סולידי מאד, אבל בלי הפתעות ושיאים, אני ממליץ.

כוח משיכה – Gravity / Alfonso Cuaron, ארה"ב. נכנסתי עם ציפיות מאד נמוכות והופתעתי לטובה. זה סרט מאד הוליוודי, שנופל למלכודות של הז'אנר כגון ריבוי מגוחך של החלצויות קרובות מדי וברגע האחרון. הפילוסופיה שלו בגרוש, ואמנם סנדרה בולוק מעוררת סימפתיה, אבל קור-הרוח של ג'ורג' קלוני מזוייף להחריד, והדיאלוג לא אחיד. מבחינות אחרות זה בכל זאת סרט עשוי טוב, מרהיב ויזואלית, פחות צ'יזי מהצפוי, פחות יומרני מהצפוי, ולמעשה חוויית צפיה תופסת, אפקטיבית ויפה למרות רדידותה. גם אם למקם אותו בראש רשימות זה רעיון מפוקפק מאד, בהחלט אפשר לראות למה הוא מופיע בהן.

רַאש – Rush / Ron Howard הוא סרט שעורר בי סלידה מיידית בגלל המלאכותיות שלו, אבל גדל עלי יותר ויותר במהלך הצפיה, כי היה משהו מעניין בדינאמיקה של היריבות שהוא מתאר בין שני נהגי המירוצים האנט ולאודה. זה סרט תאטרלי מכדי שאחשיב אותו טוב, אבל הוא עושה כמה דברים די נכון, יש לו קצב נכון והוא מעניין. בעיקר, הוא הזכיר לי את הסרט המעולה ממנו לאין ערוך "לב כמו גלגל" של ג'ונת'ן קפלן (1983) שבו בוני בדיליה משחקת נהגת מירוצים, וגם הוא סיפור אמיתי.

The Act of Killing דוקו שקטף הרבה שבחים, ובו הבמאי ביקש מכמה מפושעי המשטר האינדונזי לשחזר הוצאות להורג שביצעו בשנות השבעים, בסגנון של קולנוע אמריקאי. לפי דעתי הקונצפט מתחכם ומיופה, ורואים שהוא נסמך על הריחוק הרגשי של הבמאי המערבי. זה עדיין סרט ששוה לראות, אבל הרבה יותר הערכתי את הסרטים של Rithy Panh על החמר רוז' בקמבודיה, שרואים שהוא דוקומנטריסט מקומי. גם אצלו יש אלמנטים של שחזור, אבל הם מתונים יותר, יש הרבה פחות אסתטיזציה ויפוי, ובעיני, תובנות הרבה יותר קשות ועמוקות.

Louis CK: Oh My God – מופעי הסטנדאפ של לואי סיקיי הרבה יותר טובים בעיני מהסדרות הטלויזיוניות שלו.

Passion / Brian de Palma  – בריאן דה פלמה ממש חוזר לעצמו בסרט הזה, ומאד נהניתי ממנו, אבל ראיתי אותו בפסטיבל חיפה ולמעשה הוא עדיין לא יצא לאקרנים אפילו בעולם, ולכן סביר שאכתוב עליו בסיכום השנה הבאה.

פותה וננטש – Seduced and Abandoned / James Toback, ארה"ב. גם את זה ראיתי בפסטיבל חיפה ועדיין מסתובב רק בפסטיבלים, אבל יש סכנה שהוא ילך ישר לוידאו ובמילא לא ידברו עליו שנה הבאה, אז אכתוב עליו עכשיו. זה לא רימייק של הסרט בעל אותו השם מאת פייטרו ג'רמי, שיצא ב-1964, ואני אגב מאד ממליץ עליו (אוקיי, תרגום סרטו של ג'רמי הוא למעשה פותתה וננטשה). לא. לפנינו סרט יומן שעוקב אחר מסעם של ג'יימס טובאק עצמו ושל אלק בולדווין לפסטיבל קאן בצרפת, ומאמציהם להשיג שם מימון לסרט עלילתי שהם כנראה באמת מעוניינים להפיק. הסרט מתעד פגישות עם שחקנים, משקיעים ויוצרים. הוא חושף את האופן האבסורדי שבו הפקות קולנוע במדינות המערב מתעוותות ומתגלגלות בעפר כדי להשיג מימון מדמויות שהעניין שלהן באמנות הקולנוע מפוקפק, ובכל זאת הם המשקיעים. הוא כולל גם ראיונות מאירי עיניים עם דמויות מסקורסזה, פולנסקי וברטולוצ'י ועד ריאן גוזלינג וג'סיקה צ'סטיין, בהם מפוזרים פרטים פיקנטיים על פזוליני, מרלון ברנדו ועוד. טובאק שואל את כולם על המוות מקבל תשובות משועשעות אך רלוונטיות. הסרט, שראיתיו בפסטיבל חיפה, מומלץ במיוחד למי שמתעסק בקולנוע או לסינפילים מושבעים.

הזמנה לסרט האיגרוף "גוף ונשמה"

החל מיום חמישי הקרוב, אערוך סידרה של הקרנות חינם במסגרת "סינמהטוק" ב"חללית", הירקון 70, תל אביב. נושא הסידרה הוא איגרוף, והיא תכלול 10 מפגשים ותסקור כ-50 שנות קולנוע איגרוף אמריקאי (1947-1996). אחרי כל סרט תתקיים שיחה פתוחה, שבה אספר על הסרט ואעלה נושאים כגון האיגרוף כפשוטו וכמשל, גבריות, חיים ופסיכולוגיה כחטיפת והחטפת מכות, ערכים ופוליטיקה בראי האיגרוף וכו'.

תכניית הסידרה:

  1. Body and Soul / Robert Rossen, USA 1947
  2. The Set-Up / Robert Wise, USA 1949
  3. Champion / Mark Robson, USA 1949
  4. Somebody Up There Likes Me / Robert Wise, USA 1956
  5. Requiem for a Heavyweight / Ralph Nelson, USA 1962
  6. Fat City / John Huston, USA 1972
  7. Rocky / John G. Avildsen, USA 1976
  8. Raging Bull / Martin Scorsese, USA 1980
  9. When We Were Kings / Leon Gast, USA 1996
  10. מבחר מסרטים נוספים ודיון.

מועדי ההקרנות, כל עוד לא יתחוללו שינויים, יהיו ימי חמישי הראשונים של כל חודש – מינואר ועד אוקטובר 2014.

BODY POSTER

ביום חמישי זה, ה-2 לינואר, יוקרן סרטו של רוברט רוסן "גוף ונשמה"
צ'רלי דייויס (ג'ון גרפילד) מתגלה בעקבות ניצחון בקרב איגרוף חובבני, וחרף התנגדותה של אמו מתחיל בקריירה מקצועית בזירה. אולם כאשר דייויס נוסק אל פסגת הספורט שלו, הוא מגלה שם טיפוסים מפוקפקים ופיתויי שחיתות. האם ישמור על נקיונו?

גוף ונשמה / רוברט רוסן – יצירה חדשנית לזמנה שרבים מחשיבים לסרט האיגרוף הגדול הראשון, והשפעתה הגיעה עד ל-"השור הזועם" של סקורסזה והלאה. לאחר הקרנת הסרט תתקיים שיחה בהנחייתי.

הכניסה חופשית!

BODY AND SOUL

שיירי אהבה מכה אדוות

  • המשורר שחר מריו מרדכי כתב ב"על הסכין" של ynet על חמישה ספרים שעוסקים ב-"אהבות שאי אפשר". על "שיירי אהבה" הוא אומר:

במהלך פואטי מרשים מעביר דניאל עוז את פייר ואלואיז כמעט אלף שנה קדימה אל המאה ה-21 […] ובכן, מה השתנה? הלהט עז כמו אז, המרחק הפיזי – הפעם בין ישראל לארה"ב – מייסר, אלא שאת מקומם של מכתבי אהבה בַּמתכונת רוויית התשוקה של המאה ה-12 תופסת טכנולוגיה מתקדמת, "אינטרנטית", "פייסבוקית", עתירת הבל. האם השפה יכולה לה? ופתאם מתברר שהאוהבים האנושיים של אז הופכים לאוהבים ממוחשבים. "ובשרנו מה בו?/ רשת קשר חבויה/ לוחות שבירים/ חוטי חשמל/ נוריות ושבבים/ מקשים/ כבל עכבר/ כונן צורב/ כפתור כיבוי/ צג מרצד/ המיית מאוורר פנימי". האם הטכנולוגיה מכשילה אותנו? האם תיתכן אהבה – כמו אז – בעידן הפייסבוק?

 

  • היום בשעה 15:50 תשודר ברשת א', בשידור חוזר, תכניתה של אורלי מורג "פינת שיר" ובה יוקראו שירים מתוך "שיירי אהבה".

 

  • שיירי אהבה

    שיירי אהבה

שיירי אהבה / דניאל עוז

hazmana

הנכם מוזמנים בזאת לארוע ההשקה של הפואמה "שיירי אהבה" בהוצאת אבן חושן

יום שלישי 8/10 בשעה 20:00, בתולעת ספרים, מאז"ה 7, תל אביב – הכניסה חופשית

 דורית ישראל כתבה:

"…לא קל לקרוא ולאהוב את דניאל עוז, אולם מי שמצליח מרוויח יצירה משמעותית, שיש לה אמירה וכוח להתייצב על קדמת הבמה ולומר דבר, בשפה הכי רהוטה ומשובחת שאפשר להעלות על הדעת.

[…] הספר הרזה והדק הזה משאיר כל כך הרבה, אולם מוכרחים לקרוא פעם שנייה ושלישית, על מנת לקבל משהו.

שירתו של עוז מודרנית ומושפעת מהעידן הטכנולוגי והרשתות החברתיות, שעיצבו פניה של חברה חדשה ואחרת…"

ישתתפו בארוע:

~ חגית גרוסמן
ערן הדס
~ ישראל בר-כוכב
~ אפרת מישורי
~ שחר מריו מרדכי
~ דפנה שחורי
~ רועי צ'יקי ארד
~ עוזי אגסי (אבן חושן)

~ דניאל עוז

 ניתן יהיה לרכוש את "שיירי אהבה" במחיר נמוך מרוב הנפשות