בדרך אל החושך

התחלה של דיון בשירת ראובן דותן

"בתמונות-אימים הוא משתחרר מהמועקה הנוראה, בהתפרצויות פראיות של דברי תוכחה מפי שליח שכבר אינו מכיר בשולחו […] כמו פצע אנוּש בוער בנשמתו, […] געגועי מוות, שתיקה, התפרצויות תוכחה, ולבסוף נסיגה לעולם הילדות," כתב ברוך קורצווייל על שירתו הפרסונלית של ביאליק. על כמה משוררים חיים יכלו דברים כגון אלה להכתב? לא רבים. גם אחרי שוך שירת התקומה שלנו ועם גאייתה מחדש ביובל האחרון של השירה האישית, לא נפוץ למצוא פאתוס כמו זה המיוחס ליוצא ישיבת וולוז'ין רדוף משברי האמונה. תלונות על מכאובי לב, ראש ובטן – ישנן לרוב. "פצע אנוש בוער בנשמתו" – לא איפיון שגור בחקר השירה.

ראובן דותן הוא משורר יליד 1949, איש ערוב ימי "כסית", נשוי למשוררת והאמנית שבי שחורי, אב לבת. מאחוריו שני ספרי שירה: "שקט עד ים" (1976) ו"על גבול האין" (1996). במשך שנות האלפיים נדפסו שירים נוספים שלו בגליונות כתבי-העת "עכשיו" ו"עמדה", ולדאבוני טרם כונסו בספר. שרוי אני רק בתחילתו של מסע אל נבכי שירת המשורר הנידח הזה, ואמתיק לכם טעימה ראשונה מתוך המחשבות שלי עליה. השיר שלפנינו הוא אחד משלושה שנדפסו ב-2005 בכתב-העת "עמדה", גליון 14. סגנונית, דותן דומה לבני דורו, דור הקצף שאחרי גל דור המדינה. הוא בעל לשון מטאפורית ודימויית המשתרגת בניסוחים דיבוריים בעלי תחביר לא שלם, חסכן בסימני פיסוק ומשחק בקטיעת השורות. תכנית, השירים יוצאי דופן. שלושת המופיעים ב"עמדה" בפרט מזכירים בפָלצותם את שלושת המכשפות מעוררות החלחלה ממקבת', גם אם מבלי לנבא לראובן דותן מלוכה. כל כולם בכי, נהי וראיית-שחורות מיוסרת, וכאילו באו להצדיק את רועי צ'יקי ארד בהשמיצו את נרגנות השירה העברית. אולם, שני גורמים מתלכדים כדי לצייר את השירה הזו כ"פצע אנוש בוער" בנשמת מחברה, כמשהו שמעל ומעבר לדיווח פשוט על מבחני-איוב והיאוש המתלווה להם. האחד הוא גורם אי-ההשלמה עם מה שהדובר עצמו רואה כגורל הכרחי, פאטאליזם ועמו מאבק חסר-סיכוי. השני הוא גורם הנאיביות המודעת-לעצמה, הפאתוס והאובססיביות כמִפגן של אישיות מיואשת.

הצצה לתוך לועו הראשון של הכלב-קרבּרוס מחוברת "עמדה" תדגים את כוונתי מעט, אולם לא יהיה בה כדי לתת לקורא את מלוא הרושם שמתקבל מעיון בצרור משירי דותן. בעוד אני שוקד על כתיבת דברים נרחבים יותר, בראיה של מספר שירים יחדיו, הנה "הלכתי אל החושך" האופייני. תיטיב הקוראת להתרשם אם תבקר באתר של ראובן דותן ותקרא בו את "השירים החדשים", ביחוד את "הימים הלבנים הריקים" ואת "כוס התרעלה" המשלימים את הטרילוגיה מ"עמדה".

הלכתי אל החושך

הלכתי אל החושך כן הלכתי לשם
חשבתי שאוכל לנוח שם שם בחושך
אבל נחשי פערו את לועם לעוקצני
וכמעט כולי נהרסתי מן החושך הזה הכולא.

הבגדים שעלי כבר אינם בגדי
כובעי אינם כובעי סנדלי אינם סנדלי
אני כולי לא אני ולא כלום
רק שפך דם אחד ארוך
ממרפסתי הלבנה לגינה האבודה בדרכי.

הלכתי אל החושך הנורא מתוך עיוורון
כי עיוור הייתי לאור החולץ לי שד
לא שתיתי מחלב האור כי לא היתה לי אם
רק טרקתי דלתות בבואי ובצאתי מבית לבית

ועכשיו רק דומיה של פחד אלים בגופי
ופחד מקנן לו בגופי הטובע
אל תלעגו לי בנפלי אל שחת
כי אל אמי אני חוזר בנסיקה בנשיקה.

ראשית מכים בנו הדימויים העגומים (חושך, שפך דם, גופי הטובע, נחשי הפוערים לועם לעוקצני) ומילון המושגים המעונה (עיוורון, פחד אלים, לעג, נפילה אל שחת) וגדולה מזה, השילוב ביניהם, כי החוויות המופשטות אינן מספיקות לעצמן, כי הדימויים הקשים אינם דוברים בעד עצמם: החושך כולא ונהרסתי ממנו, החושך נורא, הפחד האלים מקנן בגופי הטובע. האם הדברים מייתרים זה את זה? וכי אי-אפשר שיטבע גופך מבלי שיקנן בו פחד אלים? אפשר. אין חושך שאינו נורא ושאינו כולא? יש. הפחד הוא אמנם תחושה שלילית גם בלי דימוי הטביעה, החושך מציין אינות ואיבוד גם בלי איזכור תחושת הכליאה, אבל דותן אינו דבק בהידוק ובחסכון על חשבון המימד הפרפורמטיבי, המִפְגָנִי. הוא תמיד ירחיב, תמיד ימתח את תיאור רוע הגזירה, כפי שעלול לעשות אדם מיוסר באמת, כאילו שדבריו נופלים על אוזן ערלה והוא מוכרח להלום עוד ועוד כדי לפרוץ מחסום תקשורת. לא די בשפך דם אל הגינה שבדרכו, כי הנה גם הגינה עצמה איננה במקומה וכסדרה – היא אבודה. אין כאן משורר המתאר את חוויית היגון מתוך ריחוק אסתטי בלבד, אלא גם דובר הממחיש מעורערוּת ומידה של אובססיה בעצם התנסחותו. הפרסונה השירית מפגינה פאתוס גלוי, פאתוס-פאתולוגי, גרוטסקה של רחמים עצמיים, יאוש אובדני.

זהותו במשבר, והוא אינו מזהה את בגדיו. עם זאת, טורדת אותו המודעות העצמית, והוא מבקש שלא ללעוג לו. "חשבתי שאוכל לנוח שם שם בחושך" מסופר לנו בבית הראשון, ואילו בבית השלישי ההליכה אל החושך היא "מתוך עיוורון / כי עיוור הייתי לאור החולץ לי שד". משהו קסם לו בחושך, הוא ביקש מנוחה, קיבל הרס. בדיעבד, החיפוש אחר מנוחה היה מעשה שטות. האור הרי חלץ לו שד, והוא מצטער על החלב שנשפך, כביכול, אלא שאת החלב מיאן לשתות "כי לא היתה לו אם". בכך למעשה סותם דותן את הגולל על האור גם כאפשרות שהוחמצה. היתמות הופכת את האור לבלתי-אפשרי. ב"טרקתי דלתות בבואי ובצאתי מבית לבית" נמצאת עוד רמיזה לעולם הילדות. הדובר המבוגר העתיק את מגוריו בין בתים שונים במשך חייו, והנה את כל המעברים בין תקופות חייו מאפיינת טריקת-הדלת, מעשה ילד כועס, מעשה חרון המלווה אותו מילדותו. ה"נסיגה לעולם הילדות" (כמאמר קורצווייל על ביאליק) תולה את האשמה בתקלה של פס-היצור, טראומת-ילדות חסרת-תקנה, חטא קדמון שהדובר המבוגר מחוייב עוד לשלם את חובו. כאן נעוץ הפאטאליזם של דותן, ולמרות הפאטאליזם, "חשבתי ש-" ו"עיוור הייתי". אשליה של סיכוי שהוחמץ. חרטה. רגשי-אשם על חוסר האונים לשנות את מה שבמילא לא ניתנה הרשות לשנות.

מוטיבים של אם אבודה, ינקות וחלב-אם, חוזרים בכמה וכמה שירים אחרים, וכך גם מוטיבים של כיליון ומיתה, והם שזורים זה בזה. "בערפל הזיתי נעורי ובגרותי קמלה ואבודה" הוא כותב בשיר "כוס התרעלה", ובאותו שיר: "אמצוץ שד נפוח / של זונת רחוב חמוצת פנים". ב"אור על מרבד" כתוב: "אני לופת את המרבד ומקרבו אל פני / ריח ילדותי ניכר ממנו והוא מזכיר לי / את אימי הורתי ואת אחי / שאבדו". "הימים הלבנים הריקים" הוא שיר על הזדקנות, החורג בהיסטריה ובחרדתיות שלו מכל שירת זקונים שהכרנו (ותוך כך יוצר דיאלוג עם לאה גולדברג הצעירה). את כל זאת יש לציין כדי לרָשת את השיר שלפנינו עם יתר גוף היצירה, ולא כדי להיסחף ולהכביר מילים אודות שירים אחרים ברשימה הקצרה הזאת. אותה אעצור כאן, ובבוא העת אפרסם המשך דברים על מי שזכאי בעיני לתואר המשורר העברי המורבידי ביותר של העשור האחרון.

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s