ללכוד את המחשבה בפאתי אונת השפה

קונטרס ביכוריו של אמיר מנשהוף בהוצאת פלונית הוא קטן, זוויתי וקשה כמו אבן חצץ. השם "רעש רעש רעש רעש" הולם את אופיו הבלתי-צלול, דבר נדיר בתקופה שבה חולקים במחוזותינו עוינות כלפי שירה מעורפלת, תקופה פוליטית, שכמו בתקופות פוליטיות, יש בה הליכה לכיוון הסוציאל-ראליזם והיתר נחשד ביומרנות. השירה שלפנינו דווקא רוויה בפוליטיקה אקטואלית ובאמירה חברתית. היא איננה אסקפיסטית. אבל היא לא רואה צורך לחקות את בהירות הפולמוס.

עודד כרמלי כתב פירוש מאיר-עיניים של השיר "גילוי נוף" (ואני מצטרף אגב להצהרתו החצופה כי "פלונית" היא הוצאת השירה הטובה ביותר שלנו). אני אינני ממהר לפענח את שירת מנשהוף. אילו רצתה להתפענח בקלות – היתה עושה כן. היא דורשת רושם ראשוני אחר מאשר ההבנה: בלבול, השתאות. דרכה – חלחול איטי. גם לפני ובלי שמבינים את השפה של מנשהוף, מבינים שיש לו שפה. תשעה שיריו ו-25 עמודיו הזאטוטיים של הקונטרס בהחלט מספיקים לכונן אותו כבעל קול אישי ובר-זיהוי. גם זה נדיר.

שפתו של מנשהוף מתאפיינת בתיקונם-מחדש של כללי התחביר והפיסוק לצרכי המשורר. התיקון הזה משווה לדברים צורת זרם-תודעה מבולבל או מגומגם לכאורה; ליתר דיוק, זרם של תודעה שעדיין לא התנסחה בבהירות, כאילו שהמשורר לוכד את המחשבה בפאתי אונת השפה, כאשר הספיקה לעטות מילים ראשונות, אבל עוד לא התלבשה, הסתרקה והתאפרה ברהיטות התחביר המוכר לנו.

לדוגמה, בשיר היחיד בספר הכתוב בפיסקה פרוזאית, "שיר מבצע", ההתחלה נראית כך: "בתוך ריבי אני – – – להפריד – להפריד – אותי מעמי – מאבי – מאבי – מאורות המראות – מושחתים-בי כאבן – – – ולא אשתחרר כבלון – מהדברים – מהדברים -…".  מניירה יחודית שמנשהוף אימץ לעצמו והיא שגורה בכל השירים היא מיקוף-הסרק של צירופי מילים שלא היינו מצפים למיקופם. למשל: "אז-נשב על-מדרכות מסודרות בפלס"  (גילוי נוף) או "כל-יום אתה-הולך כל-יום הולך-אתה" (מועדון חברים) או "כמו-שאני-לא-יודע להריץ עוד-כלום" (שיר זוגי).

השיר-הכי-יפה במחברת-השירה של-מנשהוף הוא-החותם-אותה, "על מה שקרה". הוא ניחן בכל היחודי למשורר, ועם זאת מתגלע מתוך הרעש-רעש איזה קרשנדו של דרמה בהירה. דובר השיר גורר את דבריו, מלהג אותם, אין להם הידוק אסתטי (גם אם יש בוסריות בשירה שלפנינו, מחפה עליה סימן חשוב של בגרות: המשורר לא מתאמץ לדבר כמשורר. הוא מדבר בממדים לשוניים מצומצמים, והמשוררוּת היא במילא). השיר הוא פניה אל מכותב, שאגבה נרקם סיפור בלתי-שלם על חיילת מתה: "כן אדוני אני-יודע / ילדה-מתאבדת-יש-לך כלומר-אין / ראיתי אפילו-אני-הסתכלתי / שראשה-מפורק ובכל-אופן היא-איננה-בחיים". זהות הדובר וזהות המכותב, מבחינת עצם יחסם אל המתה, לוטה בערפל. השיר מספק רק רסיסים של מידע, למשל לקראת סיומו: "אדוני אני-מניח שיותר לא-נדבר / אני-לא-רוצה לאחל-לך / ולא-להסביר מה-יעשו-איתך אחר-כך". התעלומה איננה מקלקלת את הסיפור, היא מעצימה אותו. בכך אגב כוחה של שירה לירית בבואה לנראטיב בניגוד לפרוזה הנראטיבית: הסיפור הפרוזאי לא תמיד כולל מידע שלם, אבל נוטה להתנסח בשלמות. השירה הלירית מיפה את הנראטיב באמצעות הֶחסר גם של השפה עצמה. היא יודעת למנף את אי-השלמות לטובת הדרמה.

יופיו של השיר הזה טמון במערכת עדינה של איזונים. "איך-זה-קרה גם-אני לא-יודע / רק-תדע שאלתי קב"ן / הוא-סרן ודוקטור ואמר שקשה לדעת / או-אי-אפשר / פה המדע נגמר". מחד, נוסח על-פה, אפילו בלי פסיקים, הכל ברמת פשט ובלי מטאפוריקה. פתאום, דווקא במקום משמעותי: חרוז. במקומות אחרים, דימויים עזים. למשל המשפט הציורי והיפהפה "הילדה ראתה לועות בטבורים". ריח קל של דליה הרץ נידף מהאיזון הזה. העצה הבאה היא לכל אמן מסַגנן: טוב יעשה אם ישמר מלהגזים במנייריזם, במחיר התכנים. על אמיר מנשהוף להתמיד ברתימת הסגנון לשירות התוכן, כפי שהוא עושה למשל ב"על מה שקרה" המצויין.

רעש רעש רעש רעש / אמיר מנשהוף (פלונית 2011)

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s