הסרטים הטובים ביותר של 2012

באיחור מה הפעם, להלן סיכום שלי את השנה שעברה בקולנוע. 2012 היתה שנה טובה פחות לקולנוע מאשר 2011 (לרשימה שלי), לאו דווקא כי שוברי הקופות היו גרועים יותר, אלא פשוט כי יצאו בה פחות סרטים טובים באמת. כדי לסבר את האוזן, אתחיל בכל זאת מסקירה של כמה מיקירי הקהל והביקורת שאיכזבו אותי באופן אישי.

העבדות בארה"ב היא נושא נדיר משום מה בקולנוע האמריקאי, למרות שפע מערבונים שמתרחשים סביב תקופת מלחמת האזרחים ועל אף שמאז שנות השישים היו לא מעט סרטים בנושא הסגרגציה ותנועת זכויות האזרח. האוסקרים של 2012 היו בסימן העבדות, לשם שינוי, אבל אופן העיסוק בנושא היה מביש למדי: מצד אחד היה את לינקולן של שפילברג, מלודרמה היסטורית מהוקצעת אך מלוקקת ונוסחתית מאד, שמתמקדת במאבקם האצילי של אדוני האומה הלבנים לינקולן והרפובליקן הרדיקלי תדיוס סטיבנס (למה דווקא הוא ורק הוא? סתם. היו עוד אבוליציוניסטים לא פחות מתבלטים ממנו, אבל הוליווד חושבת שדמות אחת היא די והותר בשביל הקהל לעכל) להעביר בקונגרס את שחרור העבדים בשעת שיא מלחמת האזרחים. סטטיסטים שחורים מסתפקים בלעודד מהיציע. מצד שני היה את ג'אנגו ללא מעצורים של טרנטינו, מערבון קומי רוחץ-דם ובו צייד-ראשים גרמני משחרר עבד, הופך אותו תוך חורף אחד לאקדוחן הזריז במערב וזה מביס את סוחרי העבדים, מציל מציפורניהם את נערתו השפחה ורוכב איתה אל השקיעה. הצופים של טרנטינו צעירים מדי להכיר את הרפרנס למסורת סרטי ג'אנגו המקוריים של מערבון הספקטי, שכלפיהם "ללא מעצורים" הוא עלבון יותר מאשר מחווה, צעירים מכדי לזהות את הופעת הקמע של פרנקו נרו, וחלקם אפילו צעירים מכדי לזהות את הסרט כלעיסה של הקונצפט מסרטו הקודם של טרנטינו "ממזרים חסרי כבוד", שהתמקד ביהודים מחסלי נאצים בתקופת השואה. אם כן, רובם גם לא לגמרי מבינים עד כמה שהסיפור בסרט הוא פנטזיונרי, מופרך, וציני בזלזול שלו כלפי המציאות ההיסטורית העגומה שמתאורת בו.

היה לנו גם את חיי פיי, סרט מדהים מבחינת האפקטים החזותיים שלו בתלת-ממד, אבל ביסודו מעשייה דתית עם מסר פשטני וגס, והמון מניפולציה זולה, שצורתה העיקרית פורנוגרפיית סבל של בעלי חיים. סרט יומרני עוד יותר היה מנועים קדושים של לאו קראקס, סרט קונצפטואלי שעובד כמו סיפור מסגרת והמון פרגמנטים קטנים שכפופים לו. הפרגמנטים די סתמיים והמסגרת שייכת למסורת של מד"ב קיטשי בסגנון בלייד ראנר, מטריקס, האלמנט החמישי ודומיהם. לעתים קרובות אופפת את הסרט נימה רומנטית רגשנית, אבל שאין לה כיסוי חומרי משום שהדמויות והקשרים ביניהם לא מפותחים או מאופיינים בשום צורה. ארגו הזכיר לי סרטי אינטריגות בינלאומיות מאיזור שנות השמונים. פחות הפריעה לי המידה הרבה שבה סולף סיפור היסטורי אמיתי (בן אפלק הבמאי אמר שנקט "רשיון פואטי", אבל לדעתי זה פחות פואטי ויותר הוליוודי). אולי קצת יותר הפריעה הגזענות: האיראנים כולם כילידים/פראים, סטטיסטים שכל תפקידם להכשיל את הגיבורים, בעלות בריתה של ארה"ב כאימפוטנטיות וחסרות תועלת, והכי נלעג – גיבור בשם מנדז, שבמציאות היתה לו חזות מקסיקנית, שומר על שמו אבל "מולבן" מכל בחינה אחרת על-ידי בן אפלק שגם משחק אותו. בכל זאת הכי הפריעו השטחיות וחוסר הדמיון.

היצ'קוק הוא ביופיק שמכיל בחובו את כל הגורמים הנחותים ביותר בסרטים ביוגרפיים: הוא צהובוני ורק מחפש ליכלוך על היוצר שבו הוא עוסק, והוא רותם את הכל להטפה מוסרנית על כיבוד קשר הנישואין. חבל שהופקינס ומירן הבאים בימים מתבזבזים ככה. היו גם אדפטציות איומות כמו אנה קרנינה, הפקה מלוקקת שנעה בתזזיתיות ובלי חן בין נקודות מפנה עלילתיות, ומידמה בסופו של דבר לאופרת סבון, וכמו הגירסה המוזיקלית של עלובי החיים, אולי הסרט הגורע ביותר של השנה. הספר עצמו הוא לא כל כך טוב ולא מצדיק כל כך הרבה המחזות, אבל המיוזיקל פשוט מביך, גם ברמת הטקסט וגם מוזיקלית. בשטף הרגיל של סרטי האימה הגרועים התבלט הבקתה ביער, שחושב את עצמו לדקונסטרוקציה מהפכנית של ז'אנר שדקונסטרוקציה היתה אופנה מרכזית בו עד שדעכה לפני כעשר שנים. מושא סאטירה עיקרי כאן הוא סרטי Evil Dead של סאם ראימי, שבעצמם היו מופת לתחכום יצירתי והומור שפשוט מבייש את גודאר ווודון יוצרי הבקתה ביער.

אפסח על כמה אחרים ואעבור עתה לרשימתי:

מעבר לגבעות / כריסטיאן מונג'ו

מעבר לגבעות / כריסטיאן מונג'ו

1. מעבר לגבעות – Dupa dealuri / Cristian Mungiu, רומניה. סרטו "4 חודשים, 3 שבועות ו-2 ימים" הפך בצדק לקלאסיקה של הקולנוע הרומני, אבל בהתחשב בגאונותו של מונג'ו, יתר יצירתו זוכה אצלנו להתעלמות מזעזעת: "מעבר לגבעות" הוצג בפסטיבל חיפה אבל לא נלקח להפצה בקולנועים בישראל. הסרט שייך למסורת תמאטית ארוכה של סרטים על נזירות, נושא לאו דווקא נגיש לצופה הממוצע, אבל שהחריגוּת שלו ועולם ההתייחסויות המיוחד שלו היוו לאורך השנים כר פורה לקולנוע יוצא דופן ומרתק (ברסון, פאוול ופרסבורגר, ריווט, בונואל – לכל אחד מהם סרט על נזירות והוא מהטובים שלהם אם לא הטוב ביותר). גם אצל מונג'ו, כמו אצל אחרים, הנושא מאפשר עיסוק בדילמות של השתייכות לעומת בידוד, ציות לעומת מרד, אהבה שמיימית לעומת אהבה ארצית. אצלו מופיע גורם לסבי מוחצן מבעבר. בזכות הכתיבה הנפלאה, המצבים המתוארים בסרט קלים לזיהוי מהמציאות והדמויות קלות להזדהות. בזכות הבימוי והצילום, קל להתפעל מיופיו החזותי של הסרט. אבל "מעבר לגבעות" אינו סרט קל מבחינה מוסרית – כמו כל סרט דרמה מופתי, הוא מאתגר את השיפוטים של הצופה וגורם לו לחשוב על דברים מחדש.

2. ההתחלפות – The Exchange / ערן קולירין, ישראל. סרט נועז באמת, שרואים שהיוצר שלו לקח כמה צעדים אחורה (אחרי יצירת הביכורים שלו, המלודרמה הישראלית הטיפוסית והדלוחה "ביקור התזמורת") וחשב מחדש על המדיום הקולנועי ומה אפשר לעשות איתו. מה גורם לעודד, שהחיים עוד לפניו וכבר מיושבים ובטוחים – קריירה מבטיחה, נשוי טרי בדירה חדשה ומוכן להקים משפחה – לדחוף פתאום את המאפרה משולחן הסלון שלו ולצפות בה נופלת בסקרנות של חתלתול? כדוקטורנט ומרצה לפיזיקה, הוא לא מכיר את כוח הכבידה? "ההתחלפות" עוסק בבחינה מחדש של מרקם הקיום, והטכניקה הקולנועית שלו מחקה את תוכנו. העריכה, באופן הבולט ביותר, איננה נסובה סביב סצנות שמנות והרות משמעות, אלא נעה בין פרוסות קטנות של שיגרת חיים. קולירין, דרך דמותו של עודד, משתאה לנוכח הטריויאלי. למעשה, הוא מצליח לטעון את הסרט בפילוסופיות-חיים שונות ומשונות שהושפע מהן, מבלי להתפלסף. רענן ונפלא.

3. הניצוד – Jagten / Thomas Vinterberg, דנמרק. אם להניח את הבימוי והמשחק המצויינים בצד, הניצוד הוא קודם כל סרט מאד נועז. בחוגים רבים במערב, הרעיון כאילו האשמות-שווא בכלל קיימות הפך לטאבו, ולכן צפוי היה שחלק מהקהל ימאן להאמין לסרט הזה. אני מאמין לו לגמרי, והערכתי את האיפוק וחוש הפרופורציה שלו, שמונעים ממנו להיות מתלהם או קריקטורי. לכל מי שראה מספיק בחייו כדי לזהות את התגובות האנושיות המתוארות כאן, זהו סרט מטריד ביותר.

4. שומרי הסף – The Gatekeepers / דרור מורה, ישראל. שומרי הסף הוא סרט שיש המון מה ללמוד ממנו על הפרקטיקה, הפוליטיקה והמימדים המוסריים של לוחמה בטרור. הוא מאיר עיניים מבחינה נוספת: רבות מהטענות שמושמעות בו על העדר האסטרטגיה, העדר החזון, ולמעשה העדר ההנהגה שמאחורי הדברים, ועל הצורך הדחוף בפתרון מדיני לסכסוך היהודי-פלסטיני, שהוא גם הפתרון היחיד למגיפת הטרור, רבות מהטענות הללו בוקעות חדשות לבקרים מפיותיהם של שמאלנים ואין בהן כל חדש. החידוש הוא בעובדה שהן בוקעות כעת מפיותיהם של ששה גברים, שכל אחד מהם בשעתו היה כלב השמירה של ישראל. אנשים שאין עוררין על סמכותם הביטחונית. סרט דוקומנטרי חשוב ביותר שלא מתבייש בפוליטיות שלו.

5. ההוביט: מסע בלתי צפוי – The Hobbit: An Unexpected Journey / Peter Jackson, ארה"ב. אני לא מתבייש לכלול את שובר הקופות הזה ברשימה שרובה קולנוע אמנותי, כי למרות אופיו הבידורי, הצפיה בו ב-3D-HFR סיפקה לי שלוש שעות של הנאה צרופה ואמיתית. ג'קסון אמנם כלל בו, בצורה מאולצת מעט, את גלדריאל ואת סרומאן שאינם מופיעים בספר, ואף השחיל מבוא שהוא פלאש-פורוורד לשר הטבעות, עם איאן הולם ואלייז'ה ווד והכל (חומרים שכן נמצאים בשר הטבעות, מחברים בין סאגות הסרטים ודווקא מצאו חן בעיני), אבל בסך הכל הרגשתי שהסרט לא פחות נאמן לספר מכפי שהיתה טרילוגיית "שר הטבעות". והספרים של טולקין הם בכל זאת פיסגת ספרות הפנטזיה. פה ושם קצת אקשני מדי, ובכל זאת מרהיב חזותית, משעשע, והמשחק פנטאסטי.

6. המאסטר – The Master / Paul Thomas Anderson, ארה"ב. אחרי "זה יגמר בדם", שהיה בו משהו תפל ורגיל מדי לטעמי ברמת התסריט, פול תומס אנדרסון חוזר לרמה הגבוהה שהצליח לגעת בה פעם אחת בעברו – ב"Punchdrunk Love" ליתר דיוק. עם ריבוי של סצנות קאמריות ואקסטרים-קלוזאפים, ואולי קצת פחות מדי פיתוח של הסביבה והאטמוספרה הכתית, המאסטר מרגיש קצת לחוץ וחנוק. בכל זאת, מדובר בסרט שלמרות עיסוקו המלגלג בכת דמויית סיינטולוגיה, מצליח בתבונה רבה להתחמק מפולמוסיות ודידאקטיות ובמקום זאת להתבונן ברגישות בנפשן של הדמויות, במניעים שלהן. העלילה משוחררת ממוסכמות, הולכת בסובלנות ובנחת לאן שהיא רוצה ללכת, ותמיד בהגיון. הופמן מצויין, ופניקס, שנדר אחרי "Two Lovers" הנפלא של ג'יימס גריי (2009) שיתמקד במוזיקה ולא ישחק יותר בסרטים, בהחלט עושה כאן קאמבק מרשים וחזק.

7. כניסה – Entrance / Dallas Richard Hallam & Patrick Horvath, ארה"ב. היוצרים פיתחו דרמה נטורליסטית ובמרכזה בחורה צעירה הנערכת להיפרד ממכריה ולעזוב את העיר. חוט של אימה מושחל לתוך העלילה בעדינות רבה, ובמשך רוב הסרט, תחושת המתח מפעפעת מתחת לפני השטח בלבד. אלמלא היה היומיום מאופיין כאן בצלילות כזו, "כניסה" לא היה מצליח לעבוד טוב כל כך בסיכומו של דבר כסרט אימה.

8. כוננות עם שחר – Zero Dark Thirty / Kathryn Bigelow, ארה"ב. ביגלו והתסריטאי שלה מארק בול (שכתב עבורה גם את "מטען הכאב" המשובח) היו בעיצומה של עבודה ממושכת על תסריט שעסק בחיפוש הכושל אחר בין לאדן, כאשר בין לאדן אותר ונורה, ארוע שאילץ אותם לכתוב את כל התסריט מחדש. התוצאה עוררה מחלוקת. הימנים בארה"ב האשימו אותו בחשיפת סודות ביטחוניים ובתעמלנות לטובת אובמה. השמאלנים האשימו אותו שהוא מציג עינויים באופן בלתי-ביקורתי, ורומז שהם היוו חוליה הכרחית בדרך לאיתור בין-לאדן. ויכוח ארוך ומר ניטש בנושא הזה במילא, אפילו בין אנשי CIA ומומחים. שני דברים בטוחים: עינויים הם לא דבר נעים, וארה"ב אכן השתמשה בהם במהלך המצוד. אין מנוס, אם כן, מלהציג אותם, ולא הרגשתי שביגלו עשתה זאת בצורה מיופה, סלחנית או תומכת. פשוט בצורה כנה וישירה. יתכן וניתן היה ליצור סרט עמוק ורציני יותר אילו היתה בו התייחסות לבעיות האתיות שבארועים המתוארים בו, אבל כוננות עם שחר לא מתיימר להיות יותר מאשר מותחן מלחמה. ככזה, הוא סרט אינטליגנטי, מתוחקר היטב ומרתק, גם אם מוגבל מבחינת הדיוק ההיסטורי. מה שהכי הפריע לי בו היה ההצגה של המצוד אחר בין-לאדן פחות או יותר כפרוייקט של אשה אחת – עם בוס וכמה מסייעים. במציאות, הדבר דרש עבודה מתוזמרת של אלפי סוכנים. אמנם, דמותה של ג'סיקה צ'סטיין היא דמות נשית עוצמתית, רבת-אישיות ושובת-לב, משהו שחסר בקולנוע האמריקאי והצטרכנו את ביגלו שתכניס אותו.

9. טאבו – Tabu / Miguel Gomes, פורטוגל. על גבי השוט האחרון ב"טאבו", פנורמה פסטורלית של שדה ופועלים אפריקאים ילידים עומלים בקטיף, הקול שבווייסאובר מאזכר "פשע מונומנטאלי". אירונית, הכוונה היא לפרשיית האהבים האסורה שבלב העלילה. לא, חלילה, לקולוניאליזם האירופי באפריקה, שמהווה את הרקע ההיסטורי שלה, ועומד ממש לנגד עינינו באותו השוט. היו מבקרים שהאשימו את "טאבו" באידִיליזציה, אקזוטיזציה או רומנטיזציה של אפריקה הקולוניאלית. יתכן וזו האשמה מופרזת, אבל אין ספק שהסרט לא מכיל ביקורת פוליטית מפורשת. בכל זאת, יש בו יותר מרמז למודעות פוליטית וניתן אפילו לפרש את האהבהבה הנכזבת שבסיפור כדקדנס ואלגוריה פוליטית עדינה. מה שבטוח, הסרט, שמחולק לשני חצאים, כאשר חציו השני חוזר אחורה בזמן ומסופר כולו בווייסאובר (אין ציוץ מהדמויות המצולמות בו), הוא אחד מהסרטים העצמאיים והמעניינים ביותר אמנותית שנוצרו בשנה שעברה. בצירוף סרטו הקודם, "חודש אוגוסט האהוב", מיגל גומז בהחלט שם את פורטוגל על המפה של הקולנוע.

10. המתחזה – The Imposter / Bart Layton, ארה"ב. קולנוע דוקומנטרי מרתק, שמתחבר מבחינתי לסרטים טובים כמו "לתפוס את הפרידמנים", "טבלואיד" של ארול מוריס, "אתם לא מכירים את ג'אק" ודומיהם כדוקו שבא לגעת בסיפור אמיתי קאמרי, קונקרטי מאד ויוצא דופן, ושמעורר לבטים ומאתגר את הצופה להזדהות עם אנשים לא קלים. מלבד הסתייגויות קטנות,עשוי מאד בטעם לדעתי.

 

ההתחלפות / ערן קולירין

ההתחלפות / ערן קולירין

 

עוד כמה סרטים נחמדים מ-2012 ששוה לראות: הדיקטטור, ובו סשה ברון כהן חוזר לקומדיה מתוסרטת לחלוטין, ולכן חסר בו משהו שהפך את בוראט ואת ברונו ואת תכניות הטלויזיה שלו למפתיעים וחצופים כל כך. זו גם צורה מוכרת למדי של קומדיית מצבים, שמזכירה למשל את "Coming to America" של אדי מרפי, ועוד סרטים בסגנון. בכל זאת, זה ללא ספק סרט מצחיק, עם נגיעות קטנות של סאטירה פוליטית נושכת. כהן שב להשתמש באוצר המילים העברי שלו כג'יבריש בשפה אחרת, בלי שרוב הקהל הבינלאומי יבחין. העריכה מעט קטענית מדי. The Do-Deca-Pentathlon של האחים דופלאס (Duplass), שהצליחו להנביט בצורה המשכנעת ביותר את הקומדיה מאדמת המאמבלקור שעליה גדלו. קצת פחות טוב מ"סיירוס" שלהם, ועדיין דרמה קומית מעניינת ומשעשעת. קילר ג'ו של וויליאם פרידקין עורר בי רגשות מעורבים. הוא סוג של פארסה שאף פעם לא ממש משעשעת אותי (יתכן ומעריצי האחים כהן, שמסוגלים להשפך מצחוק למראה אלימות סתמית נגד נשים, יאהבו את הסרט כקומדיה), אבל כמותחן גוזמאי וטראשי חשבתי שזה סרט בכלל לא רע. למרות הקריקטוריסטיות שלו, יש לו איזושהי אחיזה במציאות. The Aggression Scale הוא מותחן קצת פחות צחקקני, ובכל זאת מאד כיפי, בעיקר אם אהבתם סרטים כמו ליל הצייד, שכחו אותי בבית, וחיילי צעצוע, אבל נשאר לכם חשק למשהו קצת מבוגר וקודר ואלים יותר. ומותח מאד. V/H/S הוא סרט מסוג שכבר מזמן לא עשו – אנטולוגיית אימה, וככזה הוא רענן ביותר. משתתפים בו כל במאי האימה הצעירים והחדשניים ביותר בביזנס (ראיתי את סרטיהם). האמת שהוא מתחיל חזק ודועך די מהר, כאשר המקטעים האחרונים די טרחניים, אבל אני בכל זאת ממליץ. אפרופו אימה, ממליץ גם על Rogue River, שהוא דווקא קונבנציונאלי ולא רענן, אבל בכל זאת פשוט מאד אפקטיבי. די נהניתי מהפשיטה, סרט אינדונזי של במאי וולשי תושב אינדונזיה, ועשוי לקסום לחובבי הסרט "אולדבוי". העלילה דלילה ומטופשת, אבל סרטי אקשן-אמנויות-לחימה כמו זה צריכים להישפט כמו ריקוד (לגברים), והכוריאוגרפיה בו מאד מספקת. כדי בכל זאת לסיים בנימה קלה יותר, Frankenweenie של טים ברטון זה ככה: מדובר ברימייק לסרט קצר שלו, בעל אותו שם, שעשה בתחילת דרכו, ובסגנון אנימציית-סטופ מושן שאיפיין את הסרט הראשון שלו וינסנט. מככב בו הכלב המקסים ביותר באנימציה מאז ברונו מ"שלישיית בלוויל", והוא מהווה די "חזרה לשורשים" של ברטון שכבר המון שנים עושה סרטים מונוטוניים וגרועים. לגנותו יאמר שהוא בכל זאת נוטף קיטש, בעיקר לקראת הסוף.

Advertisements

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s