הכירו את אלעד זרט, רביב גולן וידיעות אחרונות

‎אני נאלץ לכתוב את הדברים האישיים הללו לשם הכּנות, לטובת חברי מתחום הספרות, ולמען חברים שהשתוממו על הראיון הרכילותי שהתפרסם איתי אתמול ב"שבעה לילות", כביכול לכבוד צאת "שיירי אהבה".

תמיד נטיתי לסרב לראיונות שאמורים לעסוק בי, לא כל שכן כשהם מוצעים על-ידי נייר טואלט כמו ידיעות אחרונות. היה ברור לי שרוב ערוצי התקשורת מחפשים רכילות בלבד, במיוחד לאורך השנים שבהן צמחתי חרש בשולי סצינות יצירתיות שוליות ממילא, ידעתי שהאמנות שלי לא באמת מושכת עניין ופחדתי כמו מאש מהניסיון שלהם להשיג דרכי את כותרת העמוס-עוז הנכספת. עם צאת "חיי החול" לפני שלוש שנים, אמנם הותקפתי מיד על ידי שני מבקרים בהאשמות נפוטיזם, אבל גם זכיתי לראיון מכבד עם מיה סלע בהארץ, ומאז חשתי הקלה קטנה, כאילו שאולי אני כבר לא "אייטם", אולי אני סוף-סוף פשוט משורר ומוזיקאי מתחיל, שפעם בירח כחול יזכירו את שמו בהקשר ספרותי. אחר כך כידוע באה אורטל בן-דיין, צדה הערה שלי מתוך איזה שירשור נידח בפייסבוק, וגרמה לשם שלי להיקשר בפדופיליה בכל ערוצי התקשורת, "נזכרתי" שבעיני העיתונות אני בכל זאת "הבן של" – מכרה זהב לסנסציות – והמשכתי להיזהר בצוננין.

אלעד זרט

אלעד זרט

ואז בא תור אלעד זרט, עלם חמודות שהפנתה אותו אלי ההוצאה לאור שלי, בטענה שהוא רוצה לראיין אותי לקראת הספר החדש "שיירי אהבה". הרגשתי מחוייב להוצאה לקדם את הספר, ואת האינסטינקט הראשוני שלי לסרב כי זה בכל זאת ידיעות, הוא הפיג בחיזורים טלפוניים ארוכים ומתוקי-שפתיים. הוא הציג את עצמו בתור ה-כתב הספרותי של העיתון (ב-ה' הידיעה), התפאר בכך ש"הקים את מדור השירה במוסף" וציין את ראיונותיו עם זך ועם אגי משעול. אחר כך נשבע בהן צדקו שהעניין שלו בי הוא ספרותי בלבד. את כל הספקנות שלי דחה ב"אני לא כזה", ובפיזור אלף הבטחות – שנתעסק רק בספר, שלא אצטרך לענות על שאלות חטטניות, שילחם בעורכים למנוע מהם לשים כותרות סנסציוניות או שקשורות באיזושהי צורה באבא שלי, ובכל הקדוש לו — שלפני פירסום הראיון, אם אתקשר ואגיד לו שאני לא רוצה שיתפרסם, אז הוא יגנז ולא יתפרסם. נכנעתי. ישבתי איתו שלוש שעות ודיברנו על הספר, קצת על הילדות שלי כי התעקש, ולבסוף, כי הוא היה כל כך שרמנטי, השבתי באיפוק על שאלה או שתיים לגבי אבא שלי ו"על האינטרנט". אני יודע איך זה עובד בידיעות, שדואגים להפוך את הפוקוס, אז שוב, השבעתי אותו שזה לא יתפוס מקום מרכזי ולא כותרות, והוא, שוב "אל תדאאאאג! מילה שלי זו מילה!".

בתחילת השבוע, הודפס בידיעות הטיזר הפסיכוטי "הבן של עמוס עוז מדבר על פרשת הפדופיליה". מיד התקשרתי לאלעד ואמרתי לו שאני מעוניין שהראיון לא יפורסם. הוא אמר "זה כבר ירד לדפוס". הזכרתי לו שזו עדיין תחילת השבוע ושהוא התחייב לי שזה לא יפורסם אם לא ארצה בכך. הוא אמר: "התחייבתי אז, אבל אז זה אז ועכשיו זה עכשיו". אתמול בבוקר התפרסם הראיון וחשכו עיני: ראשית, הבחור הפר את נדריו בצורה הקיצונית ביותר שבאפשר, כך שכל הטקסט מכל הכותרות שלו ("משפחה לא בוחרים", ובעמוד הראשי גרוע מזה) ועד סופו עוסק אך ורק בנושאי הרכיל שנדר שאינם לרקורד, מכפיש אותי כ-"פרובוקטור" ואין אפילו מילה אחת על הספר. אף מילה. שנית, הבנאדם לא השאיר מילה אחת שלי כתיקנה: הכל שוכתב, סולף, עוות, ולא ברמה הרגילה בראיונות, אלא פשוט בידיון שקרים והכנסתם לפה שלי. למשל, פתאום אני מגלה שאבא שלי "הצטרף אלי פעם להפגנה" (מתי? איפה?) ושכאשר הראיתי את כתב-היד של "חיי החול" למשוררים ואנשי ספרות "כולם דחו אותי" (אף אחד מהם לא דחה אותי, כולם דווקא הגיבו בחום ובחיוב). וזה נמשך באותה צורה. ניתן כמעט לומר שהברנש (ו/או העורך שלו רביב גולן – האחריות בכל מקרה של זרט) לקח את השיחה איתי כמקור השראה כללי ליצירה ספרותית ירודה משל עצמו (ומנכסת – בשלב מסויים הסברתי לו מה זה "סֶלְפִי", כי הוא לא ידע, ומדוע אני חושב שזה מתאר את השירה הצעירה. כדי להחמיא לעצמו, הוא הפך את היוצרות כך שהוא כביכול מלמד אותי את המילה).

בקיצור, מה אני יכול להגיד לכם? אל תקנו ידיעות? אל תתראיינו לידיעות? את זה יכולתי לומר כבר מזמן. אני אסתפק באזהרה ממוקדת לחברים שלי מתחום הספרות: אם חלילה תיתקלו באלעד זרט זה, בכל הקשר – עיתונאי או אחר – אל תוקסמו ואל תאמינו לאף מילה שלו, וחס ושלום אל תתנו לו ראיון. מדובר באיש שאין לו ככל הנראה עניין בספרות, חסר כל שמץ של יושרה ואתיקה, ולמעשה שקרן גס ובלתי-נלאה ופיון נרצע של הצהובון הנמכר במדינה ומרדפו הקדחתני אחר הרייטינג. בקרוב, כך אני מקווה, תצא לאור האמת על דבר חמור הרבה יותר שהוא עשה לאחרים, ולעת עתה אני מנוע מלספר עליו.

מודעות פרסומת

בקמפיין של ישראל ♥ איראן

 

אני וסדף

אני וידידתי סדף הצטרפנו לקמפיין נגד מלחמת ישראל-איראן. תודה רוני אדרי על היוזמה המופלאה בכללותה.

טריוויה: את סָדַף פּירְהָדִי, שפירוש שמה בפרסית הוא צדף, הכרתי באינטרנט לפני כמה שנים. היא מהנדסת תקשורת מטהרן המתגוררת כרגע בנירנברג עם זוגה הרומני אנדריי. היא אתאיסטית, נפש חופשיה, מבריקה ופרועה. בשנה שעברה אובחנה אצלה טרשת נפוצה, וכמו עיקר המטופלים במערב היא נוטלת "תרופה ציונית" כפי שהיא מכנה אותה בהלצה: קוֹפַּקְסוֹן תוצרת טבע. התמונה צולמה בשונאו-אם-קוניגזי, בסמוך לאלפים הגרמנים, בוואריה.

שלום עולם

זה הבלוג שלי 2.0. התאוששתי מהטראומה של הבלוג הראשון שנמחק כולו בלי זכר ובלי גיבויים. כבראשונה אני מתנצל על העיצוב המקרטע ומבטיח (שהפעם) הוא ישתפר עם הזמן.

אם ירצה השם, תוכלו להתעדכן כאן מה לעזאזל אני עושה (בשירה, במוזיקה ועוד), ומדי פעם בפעם לשבת על המחצלת הוירטואלית כשאני שוטח בפניכם את משנתי על מצב האומה, סרטי אימה, ושאר עניינים שברומו של עולם או בקדקודו של חולָם.

ד"ש,

דניאל עוז