ביקורות חדשות על "שיירי אהבה"

שלוש ביקורות חדשות ויפות מאד על "שיירי אהבה", מצטרפות לביקורת של שחר-מריו מרדכי ב"עיתון 77" (ולאיזכור שלו את הספר ב-ynet):

שיירי אהבה

שיירי אהבה

דפנה שחורי ב"הארץ" שואלת: מה זאת אהבה בדור הפייסבוק?

ככלל, שירתו של עוז מתעתעת, ולה פני יאנוס. היא מתאפיינת במשחק מפתה בין היש לאין (שמצוי גם בספרו הראשון “חיי החול”). מעניין גם לגלות איך הוא מטליא ישן עם חדש. שפתו ממזגת, כמו בלי שנרגיש, בין לשון מקראית קלאסית ללשון דיבור, בין שפת תפילה לשפת חול. חומרי היומיום של העידן הדיגיטלי מותכים בסיפורי המקרא באופן אורגני. למשל, התכתבות עם סיפור יונה במעי הדג, משם “ביקור” בשירת דור המדינה והתכתבות מודעת עם שירי הנערה של נתן זך (“נערתי בשש שנים בכורה ממני”, עמ’ 11) ובחזרה לאלף השלישי, לעידן הפייסבוק, בשורות כמו: “כבל עכבר/ כונן צורב/ כפתור כבוי/ צג מרצד/ המיית מאוורר פנימי” (עמ’ 7).

עוז אינו מתיימר לכתוב יש מאין או לחרוש אדמה בתולית. את עגלת שירתו העמוסה באוצרות העבר הוא לוקח למחוזותיו. בדומה לנהג מירוצים מיומן הוא מצליח להפתיע את הקורא בפניות פרסה ובזגזוג בין רומנטיקה לפיכחון. לעתים הוא זונח את הרומנטיקה ומתבונן בעין ביקורתית על מקום מושבה של אהובתו, על הדרום העמוק, על המצב הסוציו־אקונומי, וכותב: “הלבנים והשחורים כאן כולם גזענים, בצדק/ והנשים גרושות עם ילדים מהסיבות המובנות” (עמ’ 18).

מפתיעה גם היכולת לנפץ מיתוסים בלי שנשמע את קולות הנפץ. למשל, את הדוור המיתולוגי, שחיכינו לו בעבר ימים וחודשים עד שיביא את מכתב האהבה המיוחל, מחליף עוז במקש ה-ENTER ששולח מלים/מיילים בשניות ספורות. הלילה לא יורד על חלונות כהים באדוות של רומנטיקה אלא על צג מחשב, והחלונות הם חלונות השיחה. השומר אינו שומר היער המיתולוגי מ”מאהבה של ליידי צ’טרלי”, אלא שומר המסך הקר.

 

חגית גרוסמן בבלוג שלה כותבת על משמעות השפה בפואמה שיירי אהבה:

דניאל עוז יצר את המבנה הזה במילים תמימות, כלומר שלמות, מדויקות, שאין בהן שקר, בעודן מתארות עולם שיקרי. […] יש תיקון במילים האלה, הן משיבות את הרומנטיקה והרגש לעולם ציני, הן מתקנות את התמונה השבורה, את השפה הטכנית, הן שותלות את העולם הנפשי בעולם הטכנולוגיה, המקשר בין שני לבבות, אשר ביניהם מפריד אוקיינוס. הן שותלות את רשות היחיד בעולם שנשלט על ידי ההמונים.
האלכימיה מתבצעת באמצעות השפה המתארת עולם שאין בו ממש, אשר בכוח היוצר נהפך ליש, וכך חלונות השיחה מוגפים ושומר המסך המפלבל בחלומו נהפך לאנושי. העולם הוירטואלי מקבל תלת ממדיות הנוצרת מעוצמת הכמיהה.

 

[…] היופי הגדול שבאלכימית הפואמה הזו היא היכולת ליטול את הפרוזאי והיומיומי הבזוי, ובעדינות להפכו לרומנטי ונשגב. המיית מאוורר פנימי, להשתיל נפש בלב המחשב. המרחק הלשוני מן העכשיו, המרחק מרוחות הזמן, הוא הסירוב להתאחד ולקבל את קור השפה הטכנית שבה נבנה קן אהבתו. לכן הוא שב אל המקרא, ללגום ולצייר מצבעי הבאר העתיקה.

 

כמו כן, בגליון מאזניים של חודש פברואר התפרסמה ביקורת מאת דורית זילברמן. עליה – בקרוב.

הספר עדיין מוצע למחירה באתר של הוצאת "אבן חושן" במחיר מציאה: 28 שקלים כולל משלוח!

שיר אהבה, שיר צער

מכתב / נורית זרחי

נטיית הלב היא לקרוא את האהבה כ"שיר אהבה". והטאוטולוגיה רק באה להמחיש את הכוונה. מה זאת אומרת "חשבתי שזה שיר אהבה"? בוודאי שזה שיר אהבה. נורית זרחי רוצה לומר: חשבתי שזה נעים, מפעים, מרומם את הרגש. נו – אהבה, בקיצור.

אכן, שתי הציפורים זכר ונקבה (או כל שילוב אחר) עפות בשלוש כנפיים. זו האהבה. אין אחרת. הן תלויות זו בזו כדי לנסוק, נכון יפה? אך אויה, מסיבה זו עצמה, אם תינתק הציפור האחת, היא תקרע לשם כך את הכנף המשותפת מגוף זוגתה, וזו תושלך לאנחות, לגרור את לבה על הארץ.

את היות השיר הסיני שיר צער לא הבינה הדמות השירית עד אשר קרה לה אובדן הכנף המשותפת. זאת משום שהלב מסרב לקרוא את שכתוב בשפת הכאב. הלב נכסף לזוגיות על צדה היפה, ומתעלם מיסורי הפרידה הגלומים בהכרח בכל תלות הדדית.

אכן, שיר אהבה, זו לא טעות. אבל דווקא משום כך – שיר צער.

"מכתב" הוא שיר מתוך הדג לנורית זרחי (זמורה ביתן, 1987).

בחזרה לעתיד: על הרטרו-אוונגארד של "הבה להבא"

ביובל השני למאה הקודמת הסתובב על הכוכב הזה משורר שנהג להציג את עצמו כנוסע מהעתיד, מהמאה השלושים ליתר דיוק. אותה טכנולוגיה מופלאה של טיול בזמן גם איפשרה למשורר זה – דוד אבידן שמו –  לטוס ברחבי היקום ולהיות שגריר תרבותנו בעולמות חוצניים, או גם עושה דברם בכדור הארץ. נזנק אפוא קדימה אל חודש דצמבר 2011, ובו מופץ חינם "גליון 00001" (לקריאה בגרסה מקוונת) של כתב העת בעל השם החכם והסקסי ביותר מבין כל שמות כתבי העת הספרותיים: "הבה להבּא" (בעברית קלה יותר: יאללה הלאה). יחד עם רעואל שועלי, עורך אותו עודד כרמלי, אף הוא איש העתיד – ובמקרה גם חסיד גדול של אבידן.

במניפסט שחותם את הגליון מודיעים חברי המערכת כי הם "מתבאסים מהשירה העתיקה שנכתבת היום כפי שהמדענים בנאס"א מתבאסים מהמכשור שעל סיפון הוויאג'ר. את הוויאג'ר ששוגר כבר אין להשיב. את הוויאג'ר הבא יש לשגר. יש לנו תמונת מצב של העולם מנקודת המבט של פלוטו. עוד אין לנו שירים משם. מנועיים סמנטיים קדימה!" – והקורא נשאר לתהות אולי מסיפון הוויאג'ר הבא נוכל לחזות "בגלקסיה הסמנטית" שכתב עליה אבידן. או בזו הבאה.

הקשר שבין המשימה החללית האחת למשנתה מחשיד עלינו שתי אפשרויות בלבד: יש את האפשרות שאבידן עבד עלינו בעיניים. כל הסיפור שלו על מוצאו במאה השלושים מצוץ מהאצבע, וחבל שהאמנו לו. בעצם, מוצאו בתחילת המאה העשרים ואחת והוא מחברי החבורה הספרותית "הבה להבא". אפשרות מרחיקת לכת יותר, אשר בכל זאת יש לשקול, היא שכרמלי וחבריו כלל אינם אנשי המחר. הם אנשי האתמול. עיתונם משדר לנו שדר מן העבר.

אבידן ב"שדר מן העתיד"

הנה בפתח הגליון מקדם את פנינו תרגומו של אסף שטול-טראורינג לדבריה של חנה ארנדט ב"מצב האנושי". ארנדט מביעה את חששה מפני הירמסותו של האדם תחת משקלו הסגולי של הידע המצטבר שלו. היא כותבת על הלוויינים בחלל כנסיון האדם להשתחרר מכבלי הארץ, ועל המיכון המשתלט על העמל האנושי, כך ש"עלינו להתמודד עם הציפיה לחברה של עמֵלים ללא עמל". דברים שרואים מ-1958, לא רואים מ-2012. גם סרטו של סטאנלי קובריק חזה שתתרחש בשנת 2001 "אודיסאה בחלל" וגיבורה ידלג אל המצב הקיומי הבא בתור. במקום זה נפלו המגדלים התאומים, ואיתם – שוב, לכל הרוחות! – תקוות ה-Aufbau (הבניה לגובה בכל המובנים) של ארנדט וחבריה המודרניסטים. מָשׁיח הקידמה, שאמור היה לשדרג את העולם (ולא רק את האייפון), נתקע עם חמורו בפקקים ופרנסיס פוקויאמה חזר בו מההכרזה על "קץ ההיסטוריה". נחשפה זהותו של האדם שהפסיק לעמול בזכות המכונות שלו: הריהו האדם המערבי האמיד, שמכונותיו מיוצרות בסין, עם דלק שזו רכשה מסודן, והבועה הכלכלית והפוליטית שהטיסה את האדון הזה קדימה על ציר הזמן נראית עכשיו כמתנפצת.

הבה להבא "מבטיח לקוראיו חיי נצח, ולא במובן המטאפורי". כרמלי, שתיין ומעשן, התקשר עם שדלני הארכת תוחלת החיים בארץ ובעולם, וקורא להביס את התמותה ולהאריך את החיים. אין מטרה נעלה מזו, בעיני, אלא שמימושה קל משנדמה לו. בינתיים, אין צורך בפריצת-דרך בהארכת טלומרים או בפיתוח ממשק יו.אס.בי להעלאת הנפש למחשב האישי. עבור מיליונים ברחבי העולם, מספיקים כדור נגד מלריה וכילה פשוטה מעל המיטה – עניין של שלושים שקל, הרבה יותר זול מהקפאה קריונית, אפילו יותר מהדפסת 2,500 עותקי שירון.

אני שמח על "הבה להבא", כי יש בו יותר מקורטוב של הומור-עצמי שהופך את חוצפתו לקאמפּית, ולא אהרוס את הכיף הצפוי למי שיקרא את המניפסט. מבלי לזלזל בשירתו המעניינת, כרמלי הוא משורר גדול יותר של טקסטים עיוניים. בגליון כלול הטקסט היפה "איך לקרוא את מה שכתבו משוררים חיים" ובו הוקעת השיטה הפרשנית הביוגרפית, הרווחת כיום, הזמנה מפתה לחזור לביקורת ספרות פורמליסטית יותר, וניתוחים מלאי הגות של שירי וולך ואבידן.

גם מבחר השירים בגליון מוצלח: שלי חן בפואטיקה מסוג שחסר היום, שמארגן חוויות ארציות לזרם תודעה תזזיתי, כמו בשורות "תכניות מקור הן מקור לאבק / וסיטואציות נקיות מהסרטים / ירדו מהפרק / היה נדוש / היה נדרש / מוזיקה רועמת / נשים מוגזמות איפור בשמלות רטרו". מיכל זכריה, לעומתה, בשלושה שירים המתלכדים כ"פרקים באבולוציה ובפולקור אוקיאני" ש"הוצלו מספינת ציד לוויתנים יפאנית", ולפחות אחד מהם שר במובהק את נקודת מבטם של יצורי הים. נזכרתי ברחל חלפי.

יואב עזרא הוא הותיק שבמשתתפי הגליון הצעירים, השתייך לחסידוּת גבריאל מוקד וכתב העת "עכשיו", אבל ספרון ביכוריו יצא אך לפני שנתיים בהוצאת "פלונית". האקסצנטריות המקסימה שלו מתבטאת כאן יותר בשיר "זה לא אני זה אברהם דזנשוילי / למה שזה אהיה אני / אברהם דזנשוילי / תאריך לידה / 25/1/1947" מאשר בשיר "נשיקה באויר" שמתחיל: "הפתרון לכיבוש הוא כיבוש החלל" ועושה רושם מגוייס לתכנית החלל של "הבה להבא".

15 מעמודי החוברת מוקדשים להיכרות עם משוררי השפה (Language poetry), זרם שפרץ בארה"ב שבסוף שנות השבעים. המתרגמים (למעשה ערן הדס, בעריכת כרמלי ושועלי) מזהירים בצדק ש"ישנם משוררי שפה רבים, והשונה ביניהם עולה לעיתים קרובות על הדומה", אבל מבין הדוגמאות המובאות, זו של רוברט גרניר היא אולי האופיינית ביותר. לגרניר מניפסט קצר ובומבסטי, שבשיאו ההכרזה "אני שונא דיבור". מטרתו היא להצדיק משחק מילים כמו "כחול / כביכול / כף בחול" של לואיס זוקופסקי, או שירים חד-שורתיים כמו "את אומרת שיש אבקת חלב" של גרניר עצמו. המניפסט מזכיר חוברת הוראות הפעלה של טוסטר קל לתפעול, אבל שלא חורך את הלחם בצורה אחידה.

יתכן והשירה של חבורת "הבה להבא" היא כל-כך מתקדמת שאנחנו, יושבי סוף קלנדר בני המאיה, נעדרים עדיין את היכולות הקוגניטיביות לתפוש את גודל חדשנותה. טוב עשו, אם כן, שהכלילו עותק משל החוברת בקפסולת הזמן הקרויה אינטרנט. יהא האינטרנט למקפיא קריוגני, שישגר אל מוחות העתיד הקיברנטיים שירה זו שהטרימה מדי את זמנה. האפשרות האחרת היא שלפנינו משוררים צעירים מוכשרים ומבטיחים, אבל ששיריהם לא נכתבו בפלוטו ואפילו לא נחלצו מהאטמוספרה.

כל חלוציות היא אד-הוק. הציונות החלוצית למשל תלתה את כובע הטמבל ברגע שנגמרו הביצות ליבש. בתמונת-העולם המודרניסטית, שחשבה על ההיסטוריה רק בתור רצף קווי של קידמה, היה מקום כבוד לפוטוריזם ול"חוד החנית" של האוונגארד. כעת, פוסט-פוסט-מודרנה, המניירות העתידניות שייכות כבר לנוסטלגי. החנית מוטלת על הקרקע אי שם מאחורינו, חודה מחליד. פרדוקסאלית, אוונגרד היום הוא סוג של רטרו, אם כי אין בכך כל פסול. הנה, כרמלי ושות' מאריכים את חיי ארנדט ואבידן ז"ל. הם גם מפרסמים משוררי הווה, מעשה עתידני בפני עצמו. הבה להבא נאחל לכתב העת המעניין הזה חיים ארוכים ארוכים. ניעץ לו רק שלא לטוס מהר מדי עתידה, כדי שלא להקיף את הזמן ולחזור אל העבר מהכיוון השני.

אין שום צורך בדיבור על מה שמעבר לנגלה

זהו הראשון מבין "שני נוקטורנים" שפירסם רפי וייכרט בחוברת חורף 2011 של כתב העת "הליקון", שנושאה "לילה". הסגנון קרוי שיר בפרוזה: ה"נוקטורן" מנוקד אך מפוסק כפרוזה וחסר חיתוכי שורות, והוא ספק-לירי וספק-סיפורי. יתרה מזאת, וייכרט משחק במפגין על קו התפר שבין היבש לרטוב. הוא עושה זאת ראשית בתיאור המילולי, שבו "עולם של מים ורק עין יבשה", ושנית באמצעות הניגוד שבין הנוסח הפרוזאי וה"יבש" יחסית, עליו מכריזה לבסוף השורה האחרונה ("ואין שום צורך במטאפוריקה או הסמלה") לבין התוכן ה"רטוב", הסוער והאבוקָטיבי של תיאור ה"גלים המוקפצים לרקיעים", אור הירח "הנשבר בטיפות הגשם", ובקיצור: "גשם בים בלילה" כבכותרת. התייחסות הכותרת לטקסט היא סתמית, היא מסכמת את תוכנו ביובש מבלי להוסיף עליו כלום, אבל הדמיון החזותי שתוכן זה מעלה ברוחנו פונה מאד אל הרגש. גם על כך הכרזה מפורשת: העין היבשה המתבוננת במחזות הללו "נרגשת".

שורתו האחרונה של השיר מנגישה, כאמור, את כוונת המשורר לקורא שטרם הבין אותה. וייכרט רוצה לתאר את הפיוטי מבלי להתפייט, ובכך, מן הסתם, להצביע על אפשרותו של תיאור כזה. הקוראת חדת-השכל תשים לבה להנחה המובלעת במעשה של וייכרט: אם נוף מרגש הינו פיוטי בזכות עצמו, עד כדי יתור המטאפוריקה, ההסמלה והדיבור על שמעבר לנגלה, הרי זה רק משום שתפקיד אלה האחרונים מתמצה בריגוש האסתטי. כלומר הגשם בים בלילה והשירה עצמה מתחרים, על פי התרשמותו של וייכרט, על אותו ההישג. מה שיוצרת "העין הרואה את המים בתוך הלילה" תופס למעשה את מקום המחשבה האסוציאטיבית והפרשנית של השירה על העולם.

הדבר מזכיר קצת את אלה המשתאים משקיעת השמש, ומצהירים ש"זה כמו שירה". מחד, השירה הפכה בלשונם למחמאה אסתטית. דבר בעל יופי קסום – מואצל עליו התואר "שירה". מאידך, האנאלוגיה מרתקת את השירה אל הסד הצר של המפואר והנשגב. כדאי לשאול האם אין מקרים שבהם השירה חפצה כיעור, חומקת לגמרי מציר הנועם החושני, או אפילו מתבוססת ביבשושיות משל עצמה בלי לוותר על הליריות. גם אם אין מקרים כאלו, נדמה שוייכרט מביס את רעיונו שלו. הקוראת חדת-ההבחנה תמצא מטאפורות כמו "קוצי קצף" ו"כרבולות הגלים הלבנות" עוד טרם הגיעה למשפט השולל את המטאפוריקה. "שׂיבה לוטפת שׂיבה" היא הסמלה מובהקת, גם אם תלושה ורופפת פשר. לבסוף, המשפט המסכם עצמו הינו "דיבור על מה שמעבר לנגלה" ואמנם, חוסר-הסתפקות במתגלה בשיר. דיבור דידאקטי, ובו וייכרט המורה והמרצה לוקח את המיקרופון מוייכרט המשורר ומשלים בניתוח המוטיב המרכזי שבשירו.

ככלות הכל, תשאל הקוראת החקרנית, הבאמת אין יד השירה משגת דברים אחרים מאשר העין שרואה את המים בתוך הלילה? רוב השיר הוא מעין אוצר המילים וצירופיהם העומדים לרשות השפה כשהיא ניגשת לתאר גשם בים בלילה. כארכיון, השיר הזה חסר: וייכרט זכר להכניס פנימה את הכחול, הירוק והשקוף, ולא השמיט מטחים, אפלולית וקצף ואת פעלי ההינתזות, הספיגה והגאיה, אבל שכח, למשל, לציין את קילוחי הזרזיפים המטורקזים וניצנוצם נגוהות על מדברית העלטה המאיידת. נכון שתוספת כזו לא היתה מוסיפה מאומה, מלבד כמה מילים יפות מצלול. אדרבא, במה מחכימה אותנו (לשם הדוגמה) עובדת השתברות המים זה אל זה, שאותה כן טרח המשורר לציין? לרובנו ידוע כבר איך נראה גשם בים בלילה. יפה, אבל לא מאד קשה לדמיין.

ללכוד את המחשבה בפאתי אונת השפה

קונטרס ביכוריו של אמיר מנשהוף בהוצאת פלונית הוא קטן, זוויתי וקשה כמו אבן חצץ. השם "רעש רעש רעש רעש" הולם את אופיו הבלתי-צלול, דבר נדיר בתקופה שבה חולקים במחוזותינו עוינות כלפי שירה מעורפלת, תקופה פוליטית, שכמו בתקופות פוליטיות, יש בה הליכה לכיוון הסוציאל-ראליזם והיתר נחשד ביומרנות. השירה שלפנינו דווקא רוויה בפוליטיקה אקטואלית ובאמירה חברתית. היא איננה אסקפיסטית. אבל היא לא רואה צורך לחקות את בהירות הפולמוס.

עודד כרמלי כתב פירוש מאיר-עיניים של השיר "גילוי נוף" (ואני מצטרף אגב להצהרתו החצופה כי "פלונית" היא הוצאת השירה הטובה ביותר שלנו). אני אינני ממהר לפענח את שירת מנשהוף. אילו רצתה להתפענח בקלות – היתה עושה כן. היא דורשת רושם ראשוני אחר מאשר ההבנה: בלבול, השתאות. דרכה – חלחול איטי. גם לפני ובלי שמבינים את השפה של מנשהוף, מבינים שיש לו שפה. תשעה שיריו ו-25 עמודיו הזאטוטיים של הקונטרס בהחלט מספיקים לכונן אותו כבעל קול אישי ובר-זיהוי. גם זה נדיר.

שפתו של מנשהוף מתאפיינת בתיקונם-מחדש של כללי התחביר והפיסוק לצרכי המשורר. התיקון הזה משווה לדברים צורת זרם-תודעה מבולבל או מגומגם לכאורה; ליתר דיוק, זרם של תודעה שעדיין לא התנסחה בבהירות, כאילו שהמשורר לוכד את המחשבה בפאתי אונת השפה, כאשר הספיקה לעטות מילים ראשונות, אבל עוד לא התלבשה, הסתרקה והתאפרה ברהיטות התחביר המוכר לנו.

לדוגמה, בשיר היחיד בספר הכתוב בפיסקה פרוזאית, "שיר מבצע", ההתחלה נראית כך: "בתוך ריבי אני – – – להפריד – להפריד – אותי מעמי – מאבי – מאבי – מאורות המראות – מושחתים-בי כאבן – – – ולא אשתחרר כבלון – מהדברים – מהדברים -…".  מניירה יחודית שמנשהוף אימץ לעצמו והיא שגורה בכל השירים היא מיקוף-הסרק של צירופי מילים שלא היינו מצפים למיקופם. למשל: "אז-נשב על-מדרכות מסודרות בפלס"  (גילוי נוף) או "כל-יום אתה-הולך כל-יום הולך-אתה" (מועדון חברים) או "כמו-שאני-לא-יודע להריץ עוד-כלום" (שיר זוגי).

השיר-הכי-יפה במחברת-השירה של-מנשהוף הוא-החותם-אותה, "על מה שקרה". הוא ניחן בכל היחודי למשורר, ועם זאת מתגלע מתוך הרעש-רעש איזה קרשנדו של דרמה בהירה. דובר השיר גורר את דבריו, מלהג אותם, אין להם הידוק אסתטי (גם אם יש בוסריות בשירה שלפנינו, מחפה עליה סימן חשוב של בגרות: המשורר לא מתאמץ לדבר כמשורר. הוא מדבר בממדים לשוניים מצומצמים, והמשוררוּת היא במילא). השיר הוא פניה אל מכותב, שאגבה נרקם סיפור בלתי-שלם על חיילת מתה: "כן אדוני אני-יודע / ילדה-מתאבדת-יש-לך כלומר-אין / ראיתי אפילו-אני-הסתכלתי / שראשה-מפורק ובכל-אופן היא-איננה-בחיים". זהות הדובר וזהות המכותב, מבחינת עצם יחסם אל המתה, לוטה בערפל. השיר מספק רק רסיסים של מידע, למשל לקראת סיומו: "אדוני אני-מניח שיותר לא-נדבר / אני-לא-רוצה לאחל-לך / ולא-להסביר מה-יעשו-איתך אחר-כך". התעלומה איננה מקלקלת את הסיפור, היא מעצימה אותו. בכך אגב כוחה של שירה לירית בבואה לנראטיב בניגוד לפרוזה הנראטיבית: הסיפור הפרוזאי לא תמיד כולל מידע שלם, אבל נוטה להתנסח בשלמות. השירה הלירית מיפה את הנראטיב באמצעות הֶחסר גם של השפה עצמה. היא יודעת למנף את אי-השלמות לטובת הדרמה.

יופיו של השיר הזה טמון במערכת עדינה של איזונים. "איך-זה-קרה גם-אני לא-יודע / רק-תדע שאלתי קב"ן / הוא-סרן ודוקטור ואמר שקשה לדעת / או-אי-אפשר / פה המדע נגמר". מחד, נוסח על-פה, אפילו בלי פסיקים, הכל ברמת פשט ובלי מטאפוריקה. פתאום, דווקא במקום משמעותי: חרוז. במקומות אחרים, דימויים עזים. למשל המשפט הציורי והיפהפה "הילדה ראתה לועות בטבורים". ריח קל של דליה הרץ נידף מהאיזון הזה. העצה הבאה היא לכל אמן מסַגנן: טוב יעשה אם ישמר מלהגזים במנייריזם, במחיר התכנים. על אמיר מנשהוף להתמיד ברתימת הסגנון לשירות התוכן, כפי שהוא עושה למשל ב"על מה שקרה" המצויין.

רעש רעש רעש רעש / אמיר מנשהוף (פלונית 2011)

בדרך אל החושך

התחלה של דיון בשירת ראובן דותן

"בתמונות-אימים הוא משתחרר מהמועקה הנוראה, בהתפרצויות פראיות של דברי תוכחה מפי שליח שכבר אינו מכיר בשולחו […] כמו פצע אנוּש בוער בנשמתו, […] געגועי מוות, שתיקה, התפרצויות תוכחה, ולבסוף נסיגה לעולם הילדות," כתב ברוך קורצווייל על שירתו הפרסונלית של ביאליק. על כמה משוררים חיים יכלו דברים כגון אלה להכתב? לא רבים. גם אחרי שוך שירת התקומה שלנו ועם גאייתה מחדש ביובל האחרון של השירה האישית, לא נפוץ למצוא פאתוס כמו זה המיוחס ליוצא ישיבת וולוז'ין רדוף משברי האמונה. תלונות על מכאובי לב, ראש ובטן – ישנן לרוב. "פצע אנוש בוער בנשמתו" – לא איפיון שגור בחקר השירה.

ראובן דותן הוא משורר יליד 1949, איש ערוב ימי "כסית", נשוי למשוררת והאמנית שבי שחורי, אב לבת. מאחוריו שני ספרי שירה: "שקט עד ים" (1976) ו"על גבול האין" (1996). במשך שנות האלפיים נדפסו שירים נוספים שלו בגליונות כתבי-העת "עכשיו" ו"עמדה", ולדאבוני טרם כונסו בספר. שרוי אני רק בתחילתו של מסע אל נבכי שירת המשורר הנידח הזה, ואמתיק לכם טעימה ראשונה מתוך המחשבות שלי עליה. השיר שלפנינו הוא אחד משלושה שנדפסו ב-2005 בכתב-העת "עמדה", גליון 14. סגנונית, דותן דומה לבני דורו, דור הקצף שאחרי גל דור המדינה. הוא בעל לשון מטאפורית ודימויית המשתרגת בניסוחים דיבוריים בעלי תחביר לא שלם, חסכן בסימני פיסוק ומשחק בקטיעת השורות. תכנית, השירים יוצאי דופן. שלושת המופיעים ב"עמדה" בפרט מזכירים בפָלצותם את שלושת המכשפות מעוררות החלחלה ממקבת', גם אם מבלי לנבא לראובן דותן מלוכה. כל כולם בכי, נהי וראיית-שחורות מיוסרת, וכאילו באו להצדיק את רועי צ'יקי ארד בהשמיצו את נרגנות השירה העברית. אולם, שני גורמים מתלכדים כדי לצייר את השירה הזו כ"פצע אנוש בוער" בנשמת מחברה, כמשהו שמעל ומעבר לדיווח פשוט על מבחני-איוב והיאוש המתלווה להם. האחד הוא גורם אי-ההשלמה עם מה שהדובר עצמו רואה כגורל הכרחי, פאטאליזם ועמו מאבק חסר-סיכוי. השני הוא גורם הנאיביות המודעת-לעצמה, הפאתוס והאובססיביות כמִפגן של אישיות מיואשת.

הצצה לתוך לועו הראשון של הכלב-קרבּרוס מחוברת "עמדה" תדגים את כוונתי מעט, אולם לא יהיה בה כדי לתת לקורא את מלוא הרושם שמתקבל מעיון בצרור משירי דותן. בעוד אני שוקד על כתיבת דברים נרחבים יותר, בראיה של מספר שירים יחדיו, הנה "הלכתי אל החושך" האופייני. תיטיב הקוראת להתרשם אם תבקר באתר של ראובן דותן ותקרא בו את "השירים החדשים", ביחוד את "הימים הלבנים הריקים" ואת "כוס התרעלה" המשלימים את הטרילוגיה מ"עמדה".

הלכתי אל החושך

הלכתי אל החושך כן הלכתי לשם
חשבתי שאוכל לנוח שם שם בחושך
אבל נחשי פערו את לועם לעוקצני
וכמעט כולי נהרסתי מן החושך הזה הכולא.

הבגדים שעלי כבר אינם בגדי
כובעי אינם כובעי סנדלי אינם סנדלי
אני כולי לא אני ולא כלום
רק שפך דם אחד ארוך
ממרפסתי הלבנה לגינה האבודה בדרכי.

הלכתי אל החושך הנורא מתוך עיוורון
כי עיוור הייתי לאור החולץ לי שד
לא שתיתי מחלב האור כי לא היתה לי אם
רק טרקתי דלתות בבואי ובצאתי מבית לבית

ועכשיו רק דומיה של פחד אלים בגופי
ופחד מקנן לו בגופי הטובע
אל תלעגו לי בנפלי אל שחת
כי אל אמי אני חוזר בנסיקה בנשיקה.

ראשית מכים בנו הדימויים העגומים (חושך, שפך דם, גופי הטובע, נחשי הפוערים לועם לעוקצני) ומילון המושגים המעונה (עיוורון, פחד אלים, לעג, נפילה אל שחת) וגדולה מזה, השילוב ביניהם, כי החוויות המופשטות אינן מספיקות לעצמן, כי הדימויים הקשים אינם דוברים בעד עצמם: החושך כולא ונהרסתי ממנו, החושך נורא, הפחד האלים מקנן בגופי הטובע. האם הדברים מייתרים זה את זה? וכי אי-אפשר שיטבע גופך מבלי שיקנן בו פחד אלים? אפשר. אין חושך שאינו נורא ושאינו כולא? יש. הפחד הוא אמנם תחושה שלילית גם בלי דימוי הטביעה, החושך מציין אינות ואיבוד גם בלי איזכור תחושת הכליאה, אבל דותן אינו דבק בהידוק ובחסכון על חשבון המימד הפרפורמטיבי, המִפְגָנִי. הוא תמיד ירחיב, תמיד ימתח את תיאור רוע הגזירה, כפי שעלול לעשות אדם מיוסר באמת, כאילו שדבריו נופלים על אוזן ערלה והוא מוכרח להלום עוד ועוד כדי לפרוץ מחסום תקשורת. לא די בשפך דם אל הגינה שבדרכו, כי הנה גם הגינה עצמה איננה במקומה וכסדרה – היא אבודה. אין כאן משורר המתאר את חוויית היגון מתוך ריחוק אסתטי בלבד, אלא גם דובר הממחיש מעורערוּת ומידה של אובססיה בעצם התנסחותו. הפרסונה השירית מפגינה פאתוס גלוי, פאתוס-פאתולוגי, גרוטסקה של רחמים עצמיים, יאוש אובדני.

זהותו במשבר, והוא אינו מזהה את בגדיו. עם זאת, טורדת אותו המודעות העצמית, והוא מבקש שלא ללעוג לו. "חשבתי שאוכל לנוח שם שם בחושך" מסופר לנו בבית הראשון, ואילו בבית השלישי ההליכה אל החושך היא "מתוך עיוורון / כי עיוור הייתי לאור החולץ לי שד". משהו קסם לו בחושך, הוא ביקש מנוחה, קיבל הרס. בדיעבד, החיפוש אחר מנוחה היה מעשה שטות. האור הרי חלץ לו שד, והוא מצטער על החלב שנשפך, כביכול, אלא שאת החלב מיאן לשתות "כי לא היתה לו אם". בכך למעשה סותם דותן את הגולל על האור גם כאפשרות שהוחמצה. היתמות הופכת את האור לבלתי-אפשרי. ב"טרקתי דלתות בבואי ובצאתי מבית לבית" נמצאת עוד רמיזה לעולם הילדות. הדובר המבוגר העתיק את מגוריו בין בתים שונים במשך חייו, והנה את כל המעברים בין תקופות חייו מאפיינת טריקת-הדלת, מעשה ילד כועס, מעשה חרון המלווה אותו מילדותו. ה"נסיגה לעולם הילדות" (כמאמר קורצווייל על ביאליק) תולה את האשמה בתקלה של פס-היצור, טראומת-ילדות חסרת-תקנה, חטא קדמון שהדובר המבוגר מחוייב עוד לשלם את חובו. כאן נעוץ הפאטאליזם של דותן, ולמרות הפאטאליזם, "חשבתי ש-" ו"עיוור הייתי". אשליה של סיכוי שהוחמץ. חרטה. רגשי-אשם על חוסר האונים לשנות את מה שבמילא לא ניתנה הרשות לשנות.

מוטיבים של אם אבודה, ינקות וחלב-אם, חוזרים בכמה וכמה שירים אחרים, וכך גם מוטיבים של כיליון ומיתה, והם שזורים זה בזה. "בערפל הזיתי נעורי ובגרותי קמלה ואבודה" הוא כותב בשיר "כוס התרעלה", ובאותו שיר: "אמצוץ שד נפוח / של זונת רחוב חמוצת פנים". ב"אור על מרבד" כתוב: "אני לופת את המרבד ומקרבו אל פני / ריח ילדותי ניכר ממנו והוא מזכיר לי / את אימי הורתי ואת אחי / שאבדו". "הימים הלבנים הריקים" הוא שיר על הזדקנות, החורג בהיסטריה ובחרדתיות שלו מכל שירת זקונים שהכרנו (ותוך כך יוצר דיאלוג עם לאה גולדברג הצעירה). את כל זאת יש לציין כדי לרָשת את השיר שלפנינו עם יתר גוף היצירה, ולא כדי להיסחף ולהכביר מילים אודות שירים אחרים ברשימה הקצרה הזאת. אותה אעצור כאן, ובבוא העת אפרסם המשך דברים על מי שזכאי בעיני לתואר המשורר העברי המורבידי ביותר של העשור האחרון.