הסרטים הטובים ביותר של 2013

לרשימת 2012 שלי.
לרשימת 2011 שלי.
לרשימת אימה 2011.

כמות הסרטים שיוצאים מסחררת, והחיבה שלי לקולנוע ישן מאד מפריעה לי להתחרות בהספק הצפיה בסרטים חדשים שאופייני למבקרי קולנוע. ראיתי בכל זאת די הרבה סרטים בשנה החולפת, בהם לא מעט שאהבתי, והרשימה שלפניכם מעודכנת אחרי השלמות שהשלמתי בינואר.

מה לא אהבתי? המקום בתוך היער, אסירים, ג'ובס, קפטן פיליפס, סטוקר והגראנדמאסטר, הם רק כמה מהסרטים שעשו נפשות, אבל פשוט גמרו אותי בקלישאתיות שלהם, גם אם לחלקם היה פוטנציאל כלשהו. היא (Her) עשה הרבה רעש בסוף השנה, אבל היווה בעיני קומדיה רומנטית שמאלצית עם גימיק, ולא פריצת-הדרך האינטלקטואלית שעשו ממנו. כאב ורווח זוכה מבחינתי בתואר הסרט הנאלח של השנה, ואני מאחל לכל מי שמעורב בעשייתו שיחווה עינויים ממושכים ומזוויעים ושישרוד אותם רק כדי שאחר כך יעשו על זה סרט שיציג את הפרשיה כמשעשעת, אותו כמישהו שקצת הגיע לו, ואת המענים שלו כלא-יוצלחים חביבים (אני כבר לא מדבר על הספק-אנטישמיות של הסרט הזה).

מה כן אהבתי? הנה זה בא…

העבר / אסגר פרהדי

העבר / אסגר פרהדי

1. העבר – Le Passe / Asghar Farhadi, צרפת. לפחות עד שקוסטוריצה יכפר על סרט ההערצה המביך שלו לד"א מרדונה, יתכן מאד שאסגר פרהדי הוא כרגע האהוב עלי מבין כל הבמאים החיים. "העבר" הוא הסרט הזר הראשון שלו – הוא צרפתי ובצרפתית, במקום איראני בפרסית – אבל לשמחתי אין בו שינוי כיוון אמנותי. ככל סרטי פרהדי, מדובר בדרמה ריאליסטית מורכבת ודחוסה בפסיכולוגיה ובדילמות אתיות ומוסריות. "העבר" הוא סיפורו של איראני שחוזר אל אשתו בצרפת על מנת להשלים את הליך הגירושין עמה, ומגלה מצב משפחתי מסובך ומלא סודות שמעורבים בו הילדים החורגים ובן-זוגה החדש של אשתו. למעשה, מבחינה מסויימת פרהדי מעמיק כאן חקר חסר-תקדים בנושא שתמיד העסיק אותו.

אל רוב הסרטים שאנחנו רואים הדמויות נכנסות כמעט כלוחות חלקים, מלבד מעט אקספוזיציה. העלילה והדמויות קורמות עור וגידים במהלך הסרט, באמצעות אירועים ומעשים חדשים שמתרחשים לנגד עינינו. ביצירות המופת של פרהדי, לדעתי, זה עובד קצת אחרת. אצל פרהדי האקספוזיציה היא לא המבוא, אלא המנוע העיקרי של הסרט. שיאי הדרמה שלו הם תגליות: לפעמים כאשר דמות מגלה דברים שראינו קודם לכן, אבל בדרך כלל כאשר מתגלים דברים שגם אנחנו לא ידענו אותם. האמצעי הזה מאפשר לפרהדי לשחק בציפיות שלנו ולשקול מחדש את הנאמנויות שלנו ואת השיפוטים המוסריים שלנו.

"העבר", מלבד היותו דרמה כתובה ומשוחקת להדהים, הוא סרט מרובד שבעומקו מתשאל את תפישתנו לגבי העבר. אנחנו נוטים לחשוב על העבר במונחים של הֵעָדר, של מה שחלף וכבר לא נוכח. פרהדי מערער על התפישה הזאת ומתאר משפחה ששלדיה מתפרצים מהארון: ההכרעות הקטנות ביותר מעברה של כל דמות רודפות אותה ומסרבות לשקוע אל השיכחה, להידחק אל הלא-מודע או להישמר בסוד. ההשלכות של מעשינו נוכחות ואנחנו חיים איתן. סרט מופתי עם שוט אחרון בלתי-נשכח.

2. הראמבלר – The Rambler / Calvin Reeder, ארה"ב. סרטו השלישי, והשני באורך מלא של אחד היוצרים הצעירים המלהיבים אותי ביותר, קלווין רידר. דרמוט מאלרוני דופק את תפקיד חייו, שתפור עליו (ומכפר על "סטוקר"), אבל המוזה הקבועה של רידר, לינדסי פאלסיפר "האורגונית" מופיעה גם היא. הטון הוא עדיין של אימה הזייתית, אבסורדיסטית וגרוטסקית, שההיגיון שלה פנימי בלבד, והקירבה ללינץ' בשיא מוזרותו (אינלנד אמפייר) ברורה מתמיד. הדרמה וההומור המאד מינימליסטיים ומאופקים דווקא מזכירים משהו כמו לנינגרד קאובויז של קאוריסמאקי. בכל זאת, רידר הוא מאד יחודי, והאווירה כאן גם שונה מבקודמו, "האשה מאורגון" (שהוא בכל זאת טוב יותר). הכל ספוג מאד באמריקאנה קאנטרית – לרידר יש חושים חדים לכל מה שמפחיד ומשעשע בעממיות. זה לא סרט בשביל מי שאוהב עלילה קוהרנטית, ואפילו לא בשביל המסתפקים בסימבוליזם חד-משמעי, אבל אותי רידר פשוט שובה.

3. ספרינג ברייקרס – Spring Breakers / Harmony Korine, ארה"ב. אחד המבקרים כתב על ספרינג ברייקרס שמגיע לו קרדיט קודם כל על כך שהוא גרם להמוני טינייג'רים מחורמנים, חובבי קומדיות קיץ נמוכות, ללכת בטעות לסרט אמנותי, הערכה שאני די מסכים איתה. עלילה בשביל קורין היא דבר משני. בהשפעת קולנוע כמו "גם גמדים התחילו בקטן" של ורנר הרצוג, קורין תמיד אהב לתאר בסרטיו מעין אנתרופולוגיות בקושי-אפשריות, תמונות של קהילה אאוטסיידרית, אקסצנטרית על גבול הסוריאליזם, שכמעט ואין חיכוך בינה לבין העולם שאנחנו מכירים. ספרינג ברייקרס הוא לא בהכרח סרטו הטוב ביותר, אבל הוא מפתח את אותו רעיון לכיוונים חדשים ומרתקים. סגנונית, הוא בנוי הרבה יותר כמו מונטאז' אור-קולי מאשר כמו פסיפס הפרגמנטים הכמו-תעודיים שאיפיין את גאמו ואת טראש האמפרס. תכנית, קורין מפנה הפעם את המצלמה לעולם תרבותי שיש המשכיות ידועה בינינו לבינו – עולם ה"ספרינג ברייק", חופשת הקיץ של הצעירות (והצעירים) בארה"ב שהופכת לאורגיה בליינית של ריקודים, סקס ומסיבות סמים. למעשה, הוא מציג את נערות בית-הספר כשהן נכנסות לעולם הזה. כאשר הסרט מגיע לשיאו, הוא הופך לפנטזיה לכל דבר. מלבד אחת מהנערות, שמחליטה לחתוך הביתה, וממחישה שוב את אפשרות המעבר בין עולם המציאות לעולם החלום, האחרות נשארות בחברת גנגסטר לבן (ג'יימס פרנקו) במין מציאות-חלום שמתנוסס מעליה המוטו "Spring Break Forever". קורין מפוצץ את המסך באווירתיות, בססגוניות של הזיה נרקוטית, בפורנוגרפיה רכה ובמחשבה על הנצח ועל הרגע הנחיה בצל המוות, ועל מה שביניהם.

4. יסמין הכחולה – Blue Jasmine / Woody Allen, ארה"ב. בעשור וחצי מאז וודי אלן החליט להוציא סרטים בקצב של אחד לשנה, ראינו ממנו בעיקר קומדיות פושרות, בבואות חיוורות של סרטיו הקלאסיים, אבל פה ושם הבליחה דרמה עוצמתית. הפסגות היו הסמי-מותחנים "נקודת מפגש" ו-"חלומה של קסנדרה", ועכשיו, "יסמין הכחולה". זה סרט מחוספס ובוטה יחסית לאלן. הוא במפורש מעלה על נס את דמותה של ג'ינג'ר (סאלי הוקינס) על הסתפקותה במועט, אבל מה שעושה אותו למעניין הוא הפוקוס על אחותה החורגת ג'סמין (משוחקת בכוח עז על-ידי קייט בלאנשט), שמגיעה להתארח אצל ג'ינג'ר אחרי שירדה מנכסיה וממעמדה החברתי. ג'סמין היא אנטי-גיבורה, דמות נרקיסיסטית בעיצומה של התמוטטות-עצבים מתמשכת עקב מפלתה. היא כמעט מצטיירת כפארודיה ביקורתית על דמותו הנוירוטית של וודי אלן עצמו, ואלן הוא במיטבו כאשר הוא מבקר את עצמו. אגב, הגברים כאן מוארים באור רע עוד יותר. וודי אלן מגלה כאן כלפי הגיבורה אכזריות לשמה, אבל גם סימפתיה, בלי שהדברים נמהלים ומבטלים זה את זה. למרות שמשיכות המכחול העבות יוצרות שוליים קצת גסים, את מרכז הסרט הן יוצרות ביד-אמן, בצבעים עזים שתופסים ומטלטלים את הצופה.

5. הכל אבוד – All is Lost / J. C. Chandor, ארה"ב. אי אפשר שלא להשוותו לסרט ההשרדות המצליח יותר של 2013, "כוח משיכה". הכל אבוד הוא כוח משיכה למבוגרים. הוא מתרחש באוקיאנוס ההודי, זירה רהבתנית פחות מהחלל החיצון, וזה משום שהוא לא זקוק לחלל החיצון. מופיעה בו רק דמות אחת, בלי עלילת-משנה רומנטית, ובלי השטאנץ של התמודדות עקיפה עם משהו סכימאטי מעברה של הדמות.. גם אין פלשבקים, חלומות בהקיץ, או ווייסאובר (מלבד הקראה אחת של מכתב בתחילת הסרט), אמצעים נדושים בסרטי הישרדות. הסרט למעשה לא מספק לנו קיצורי דרך לתוך ראשה של הדמות האחת, אלא רק את פעולותיו והבעות פניו המשוחקות נפלא של רוברט רדפורד. הדבר הופך את חוויית הצפיה לדורשנית וקשה אבל משמעותית יותר. הסרט גם לא נוקט עמדה פילוסופית בגרוש או רומנטיקה דתית מובהקת או מניפולציות רגשיות – זה לא "חיי פיי". רק ריאליזם קר. גם הפסקול עשוי בטעם. אחד מסרטי ההישרדות הטובים ביותר שראיתי.

6. תחנת פרוטווייל – Fruitvale Station / Ryan Coogler, ארה"ב. בסרט ביכוריו תוקף ריאן קוגלר סיפור אמיתי קשה מכל הבחינות, רגשית, קולנועית ופוליטית, ומגלה זווית שלמרות פשטותה היא הנכונה ביותר להסרטה שלו. הסרט הוא על יום בחייו של אוסקר, צעיר שחור ואיש משפחה, ערב השנה החדשה. בכל אופן, יש סרטים שעדיף לצפות בהם בלי ידע מקדים, וזה אחד מהם. פשוט צפו בו. זה לא סרט נטול פגמים – פה ושם יש רגעים מעושים או סנטימנטליים מדי, אבל בסך הכל הוא כתוב לעילא וזה מזל גדול, כי אחרת כל הרעיון שלו היה מתפספס. בהחלט אמתין בציפיה לסרטים הבאים של קוגלר.

7. שעות ביקור במוזיאון – Museum Hours / Jem Cohen, אוסטריה/ארה"ב. ניסוי נועז למדי בהכלאת דרמת שיחות עם דוקו אמנות. אשה קנאדית שמגיעה לוינה להשגיח על בת-דודתה, שמאושפזת בתרדמת, הולכת לבקר במוזיאון הקונסטהיסטורישה (האמנות ההיסטורית), מתיידדת שם עם אחד השומרים, ומכלה את זמנה בעיר בשיחות איתו. בשיחות הם מספרים זה לזה על עצמם, והשומר גם מתאר איך זה לשמור במוזיאון. במעברים חלקים וטבעיים, שאף פעם לא מרגישים מלאכותיים, הסרט הופך גם לביקור מוזיאון בזכות עצמו. הוא מאריך בהתעסקות בברויגל, שהקונסטהיסטורישה בוינה מתמחה בעבודותיו, אבל מפליג עד לאמנות מצרית קדומה. לפעמים אנחנו משוטטים לבד ולפעמים מצטרפים לסיור מונחה. בשילוב שנוצר יש משהו צנוע – הוא מזכיר את "תיבה רוסית" (סרט שמסייר במוזיאון ההרמיטז' במוסקווה בטייק אחד ארוך – מומלץ, אם לא ראיתם) אבל לא חגיגי וגרנדיוזי כמוהו, אלא פשוט, מהורהר ומעורר מחשבה. "שעות ביקור במוזיאון" הוא סרט לחובבי מוזיאונים, והוא מאמץ את הקצב המוזיאוני גם באופן שבו הוא מדבר על החיים עצמם, ולא רק בסיקור האמנות. הוא שופע אהבת חיים ואמנות, והיא מדבקת.

8. רק אלהים סולח – Only God Forgives / Nicolas Winding Refn, תאילנד/דנמרק. אני לא מכיר עוד במאי כמו רפן, שעשה מעבר חד כל-כך מנטורליזם קוטבי בסרטיו המוקדמים לפורמליזם קוטבי במאוחרים. את שני הסגנונות לקח לו זמן לשייף. לטעמי הוא הגיע לשיאו בסרטים השני והשלישי של טרילוגיית פושר, לפני שחתך לפורמליזם בסרטיו וולהאללה עולה, ברונסון ודרייב. באלה האחרונים הוא הפחית את הטקסט למינימום והשקיע את כולו בסינמטוגרפיה ובליטוש האודו-ויזואלי, אבל הסרטים לא היו גדולים. דרייב, סרטו הקודם, היה לבד מהסיגנוּן סרט די סטנדרטי עם ריאן גוזלינג כגבר השתקן והבלתי-מובס שמוכר לנו מכל סרטי הפעולה. ב"רק אלהים סולח", לעומת זאת, על אף שעדיין מדובר בסרט גברי ואלים, רפן עושה משהו מעניין ונועז יותר. ראשית, הוא משיג ניגודיות מעניינת ומשמעותית – "מערבון" שמתרחש בתאילנד. שנית, האנטי-גיבור בו הוא לא סתם קאובוי שלא נחמד לנשים, אלא אנטי-גיבור אמיתי – הוא גם מפסידן וגם חלאה. שלישית, הפעם וינדינג מצליח לדחוס המון רקע, המון עלילה והמון סובטקסט לתסריט המינימליסטי והדל בדיאלוגים. יש בו מורכבות די גבוהה, די במפתיע. רביעית, רפן ידע שינכר צופים עם הסרט הזה ולא נרתע. זה סרט מאתגר, שחובט בציפיות הרגילות שלנו מסרטים מערביים שמתרחשים באוריינט ומאלץ את הצופה לחשב מחדש את נאמנותו הערכית והפוליטית.

9. הזאב מוול סטריט – The Wolf of Wall Street / Martin Scorsese, ארה"ב. שטחית, הסרט מיד הזכיר לי את סרטו האחרון של קוסטה-גבראס, "קפיטל" – דרמה קדרורית (וטובה) על מנהל תאגיד צרפתי שמתחיל כמינוי מריונטה ומבסס את כוחו בתהליך רווי אינטריגות ציניות. אבל ז'אן-קלוד גרומברג, התסריטאי הראשי של קוסטה-גבראס, מאד רציני לגבי האג'נדה הביקורתית שלו. לעומקו, הזאב מוול סטריט של סקורסזה דומה יותר לדברים כמו "לילות בוגי" או "קזינו" של סקורסזה עצמו – שמעניינות אותם יותר עלייתו ונפילתו של הגיבור, על ההומור שבהן, מאשר הבחינה המוסרית והפוליטית של מעשיו. למעשה, סקורסזה עבד עם תסריט שמבוסס על האוטוביוגרפיה של גיבורו האמיתי, סוחר המניות המיליארדר ג'ורדן בלפורט, ולכן לא מפתיע שהסרט כמעט מחמיא לו, ולפחות מסגל אותנו לנקודת מבטו, דרך אנקדוטות גראנדיוזיות של הנהנתנות הדקדנטית שפתוחה רק בפני פושעי צווארון-לבן. הסרט נוטף הרפתקאות סמים וזונות יוקרה, ועל אף שהוא ממצב את בלפורט (לאונדרו דיקפריו) כחלאה, הוא עושה זאת בקריצה שובבה וכמעט בדו-פרצופיות. במסגרת המסורת הקולנועית שלו, בכל אופן, מדובר בסרט מרתק ומפגן מדהים של אוּמנות קולנועית.

10. בית לחם / יובל אדלר, ישראל. היססתי קצת לגבי הבחירה הזאת. אני נוטה להכניס לרשימות שלי סרט ישראלי, אמנם רק אם מגיע לו, אבל כפי שאציין בהמשך, היו סרטים ישראלים נוספים שהרשימו אותי. בסביבה התל-אביבית שלי היתה עוינות כלפי "בית לחם", בטענה שהוא מאשר את הנראטיב הציוני, שהוא מלבין את השב"כ או משחיר את הפלסטינים, או הכל ביחד. במידה מסויימת אני חושב שזה מעיד על מידת הסיכון והאתגר איתם אדלר התמודד. קודם כל, אני דוחה את הביקורות. אני לא חושב שישראל מיופה בסרט, ואני לא חושב שזאת דמוניזציה של פלסטינים להציג אותם זורקים אבנים על ג'יפ צה"לי שמגיע ללכוד מבוקש. זה די אמין, למען האמת. אדלר עומד בחובה שלו להראות שהסיכסוך הוא מלוכלך ואלים, ואני לא חושב שמוטלת על כל במאי גם החובה ליצור מניפסט פרו-פלסטיני או לחשוף את כל עוולות הכיבוש. בכל אופן, גם אם זה סרט לא לחלוטין מאוזן ויש בו פגמים, התרשמתי מאד מרמת התחקיר שלו, מהטקסט המושקע ומכך שהוא באמת מתרומם לדרגה של דרמת-מתח אפקטיבית. אם הוא מושפע מאינטריגות של עולם הפשע בסרטי סקורסזה, זו לא בושה. הוא מותח ודן יפה בנושא של חברות בין אויבים ושל נאמנויות כפולות. הסוף קצת מוגזם לטעמי.

הראמבלר / קלווין רידר

הראמבלר / קלווין רידר

תפזורת של עוד כמה סרטים נחמדים ומעניינים, רשימה ממש לא ממצה:

ההוביט 2: מפלתו של סמאוג – The Hobbit 2: The Desolation of Smaug / Peter Jackson, ארה"ב. כמעט נכנס. לפני הכל: האם המתרגם לעברית צפה בסרט? האם לא שם לב שסמאוג לא חווה בו מפלה כלשהי? האם לא שאל את עצמו אם משהו לא בסדר בתרגום? האם לא פתח מילון וגילה שפירוש המילה דסוליישן הוא בידוד ושיממון? ועכשיו לסרט: כשג'קסון הכניס את גלדריאל וסארומאן, דמויות משניות משר הטבעות, לסצנה של ריוונדייל בחלק הראשון של "ההוביט", זה היה קישוט מעניין. כשהוא תוקע את לגולאס בתור דמות מרכזית בחלק השני, זאת כבר חנופה זולה לקהל הצעיר וכפירה בוטה בטקסט של טולקין. זאת ועוד: הפעם ההישענות על אקשן אפילו רבה יותר. היתר די דל, ומורגש שפחות נוח ליוצרים ברגעים שאין בהם קרבות איתנים אקרובטיים תוך כדי מעוף או היסחפות בנהר גועש. בדרך כלל זה מתבטא ברומנטיקה סכימאטית. מבחינה טקסטואלית, הסרטים של ג'קסון טובים רק ככל שהם נצמדים לטולקין. למרות כל זאת – קשה מאד שלא להתפעל מסצנות פעולה בתלת-ממד שעשויות כל-כך לתלפיות. את מה שהסרט עושה – בידור – הוא עושה בגבהות מצח, בהשקעה ופשוט מצויין.

לפני חצות – Before Midnight / Richard Linklater, ארה"ב. החלק השלישי בטרילוגיה, עדיין סרט על טהרת דיאלוגים, דבר שמצריך רמת כתיבה מעולה. בגדול הוא עומד בסטנארט, והטקסט אכן מצויין, גם אם לא אחיד. לכן אני ממליץ על הסרט. עם זאת, הרגשתי שחסר עומק עלילתי מסויים, דבר שאולי ירים גבות אחרי שהמלצתי על משהו כמו "שעות ביקור במוזיאון", אבל צורם דווקא כאן בגלל השלד העלילתי השגרתי יותר, ומשום שללפני חצות יש ארשת די בוטה של חשיבות עצמית. לא עוזר שחלקים ניכרים מהסרט, לפחות עד האמצע, מתקרבים מאד להיות גניבה ספרותית מאריק רומר – מבחינת הסט, הסיטואציה, הסגנון הטקסטואלי והחזותי. קשה לי להאמין שמי שראה סרטים של רומר מכל התקופות לא יבחין בזה. לבסוף, חלקים ניכרים מהסרט בנויים מטראקינג שוטס ארוכים מאד, כלומר המצלמה עוקבת אחרי הדמויות לאורך זמן לפני כל חיתוך. לדעתי רוב הצופים בקושי יבחינו בזה. זה סוג של קריצה למביני עניין, ע"ע מבקרים ופאנלי שופטים, וקצת זרק אותי לטארקובסקי. אני אוהב צניעות וזה השאיר לי טעם מריר בפה.

מועדון הלקוחות של דאלאס – Dallas Buyers Club / Jean-Marc Vallee, ארה"ב. זוכרים את "פילדלפיה" משנות התשעים? סיפור אמיתי על חולה איידס, סנטימנטלי מדי אבל בכל זאת די טוב. דאלאס סרט קצת פחות סנטימנטלי, ואולי קצת יותר טוב. הוא על חולה איידס שאירגן בשנות השמונים תרופות ניסיוניות לחולים בדאלאס טקסס, בניגוד לחוק משום שלא אושרו על-ידי ה-FDA. זה סרט מגוייס, ובנוי בצורה הוליוודית למדי, אבל בכל זאת אינטליגנטי ונוגע לכל אורך הדרך. מתיו מקונהיי עושה עבודה מזהירה בתפקיד ראשי (ומכפר על "מַאד" איתו שיצא בתחילת השנה, סרט שהיה מאד מבטיח בעיני אבל איכזב ובזבז את הכוחות שלו על פתרונות קלים מדי).

שש פעמים / יונתן גורפינקל על נערה בת 15 שמנוצלת מינית על ידי כמה נערים חברים בשעה שהיא חותרת להתקבלות חברתית, סרט ששאב את השראתו מהארוע האמיתי ברמת השרון לפני כמה שנים. בהחלט מטלטל, ומצליח בכוונתו להיות קשה מאד לצפיה. רואים שעבדו בו קשה מאד על המשחק והוא מעולה. לרונה סגל התסריטאית יש כישרון כתיבה עצום. היא כותבת דיאלוגים של נוער אבוד ברמה כל כך גבוהה של יושרה, מה שקוראים באנגלית "unflinching", שאי אפשר שלא להיזכר בתסריטו הסמינאלי של הרמוני קורין "Kids" עבור הבמאי לארי קלארק. יש בו מאמץ ללטש כל דמות ולעגל אותה, ולא לעשות דמוניזציה של הבנים. שש פעמים יכל להיות סרט ענק לדעתי, אבל כמה פגמים מבניים פאטאליים מפילים אותו: מטעמים דידאקטיים, מתקפת הניצול המיני שלו על הצופה היא בלתי-פוסקת ומקיפה מדי. אנחנו לא מקבלים כמעט שום מידע על דמות הגיבורה, גילי, חוץ מזה שהיא כל הזמן שבויה במצבים שונים של ניצול, ובאיזשהו שלב הרגשתי שסגל מזלזלת ברגישות שלי ולא מספיק סומכת עלי שאזדעזע. גם הצורך שלה להפליל את כל הדורות, כולל הבנים הטרום-מתבגרים, ובעיקר את המבוגרים בסרט, הסריח לי מהגזמה ופדגוגיה. הסוף בעייתי במיוחד.
פרנסס הא – Frances Ha / Noah Baumbach, ארה"ב. נח באומבך הוא יוצר שאני זוכר לו קומדיות מלוקקות ומעושות כגון "סטיב זיסו" (שתיסרט לווס אנדרסון), ובשנים האחרונות גילה כנראה את קולנוע המאמבלקור, נמשך אליו, ומנסה יותר ויותר להתקרב אליו בעשיה שלו, שזו התפתחות מבורכת. כבר בסרטו הקודם "גרינברג" הוא ליהק את גרטה גרוויג ואת מארק דופלאס, והכין תסריט שמפלרטט יותר עם אינדי וריאליזם (אך בכל זאת ליהק את בן סטילר והרס את זה). פרנסס הא, שיצא השנה, הוא עוד צעד גדול קדימה וזוכה בשבחי הביקורת. הסרט טוב כנראה בזכות גרטה גרוויג, שגם בתפקיד ראשי וגם כתבה לדעתי את עיקר התסריט. מבין את זה מי שצפה בסרטים שגרוויג עשתה עם במאי המאמבלקור ג'ו סוונברג (Joe Swanberg), "חנה לוקחת את המדרגות" (2007) ו-"לילות וסופ"שים" (2008) שמלבד היותם פסגת היצירה של סוונברג (יש לו נטיה לגרפומניה), הם גם טובים יותר מפרנסס הא באופן משמעותי. בקיצור, אעמוד בפיתוי להאריך על ההבדל שעדיין פעור בין באומבך לבין סוונברג, כי האמת היא שהיוצרת המשמעותית כאן היא ככל הנראה גרטה גרוויג. רק אומר שהיא עבדה טוב יותר עם סוונברג, ושהעריכה המרובעת של פרנסס הא ממש הציקה לי.

כנס העתידנים – The Congress / ארי פולמן… זה נכון שואלס עם באשיר הוא טאף אקט טו פולו, אבל ההצלחה של הסרט הזה מתונה בעיני. יש לו את הבעיה שיש לרוב סרטי המד"ב: שהעולם הבידיוני שלו נבנה רק כדי לשרת רעיונות פילוסופיים, וכתוצאה הוא קירח מכאן ומכאן: העולם הבידיוני לא מפורט, לא עשיר ולא אמין מספיק, ואילו הרעיונות הפילוסופיים נשארים סכימאטיים ולא מפותחים מספיק כדי באמת לעורר מחשבה. אני לא ממש קורא של לם, אבל מהסרטים שנעשו על פיו מתגבש אצלי הרושם שהבעיה קיימת גם במקור. עם כל זאת, זה סרט נחמד, מעניין וצבעוני עם הרבה גירויים, גם אם הם לא מממשים את הפוטנציאל שלהם, ואני בסך הכל ממליץ עליו.

כחול הוא הצבע החם ביותר – Blue is the Warmest Color / Abdel Kechiche, צרפת. הסרט הזה הרעיש, וקיבל גם תשבוחות וגם ביקורות על זה שגבר העיז לביים סצנות סקס לסביות. אוקיי, זה לא שכשצפיתי בסצנות האלה השתכנעתי שהן מייצגות מין לסבי. האמת היא שגם סצנות סקס הטרוסקסואליות בסרטים שונות מהמין ההטרוסקסואלי שאני מכיר, אז דווקא לומדים מראש שלא להאמין. זה סרט כתוב טוב ודי נוגע בסך הכל, והבעיה שלי איתו היתה אחרת: העלילה שלו דווקא מאד מסורתית וסטנדארטית, מערכת יחסים עם משחקי כוחות וקצת משולש אהבים, התקרבויות והתרחקויות, אבל אין בה גבהים או עומקים יוצאי דופן. צריך לשקלל את זה עם העובדה שזה סרט של שעתיים וארבעים. אם אתם בסדר עם סרט שהוא בהחלט סולידי מאד, אבל בלי הפתעות ושיאים, אני ממליץ.

כוח משיכה – Gravity / Alfonso Cuaron, ארה"ב. נכנסתי עם ציפיות מאד נמוכות והופתעתי לטובה. זה סרט מאד הוליוודי, שנופל למלכודות של הז'אנר כגון ריבוי מגוחך של החלצויות קרובות מדי וברגע האחרון. הפילוסופיה שלו בגרוש, ואמנם סנדרה בולוק מעוררת סימפתיה, אבל קור-הרוח של ג'ורג' קלוני מזוייף להחריד, והדיאלוג לא אחיד. מבחינות אחרות זה בכל זאת סרט עשוי טוב, מרהיב ויזואלית, פחות צ'יזי מהצפוי, פחות יומרני מהצפוי, ולמעשה חוויית צפיה תופסת, אפקטיבית ויפה למרות רדידותה. גם אם למקם אותו בראש רשימות זה רעיון מפוקפק מאד, בהחלט אפשר לראות למה הוא מופיע בהן.

רַאש – Rush / Ron Howard הוא סרט שעורר בי סלידה מיידית בגלל המלאכותיות שלו, אבל גדל עלי יותר ויותר במהלך הצפיה, כי היה משהו מעניין בדינאמיקה של היריבות שהוא מתאר בין שני נהגי המירוצים האנט ולאודה. זה סרט תאטרלי מכדי שאחשיב אותו טוב, אבל הוא עושה כמה דברים די נכון, יש לו קצב נכון והוא מעניין. בעיקר, הוא הזכיר לי את הסרט המעולה ממנו לאין ערוך "לב כמו גלגל" של ג'ונת'ן קפלן (1983) שבו בוני בדיליה משחקת נהגת מירוצים, וגם הוא סיפור אמיתי.

The Act of Killing דוקו שקטף הרבה שבחים, ובו הבמאי ביקש מכמה מפושעי המשטר האינדונזי לשחזר הוצאות להורג שביצעו בשנות השבעים, בסגנון של קולנוע אמריקאי. לפי דעתי הקונצפט מתחכם ומיופה, ורואים שהוא נסמך על הריחוק הרגשי של הבמאי המערבי. זה עדיין סרט ששוה לראות, אבל הרבה יותר הערכתי את הסרטים של Rithy Panh על החמר רוז' בקמבודיה, שרואים שהוא דוקומנטריסט מקומי. גם אצלו יש אלמנטים של שחזור, אבל הם מתונים יותר, יש הרבה פחות אסתטיזציה ויפוי, ובעיני, תובנות הרבה יותר קשות ועמוקות.

Louis CK: Oh My God – מופעי הסטנדאפ של לואי סיקיי הרבה יותר טובים בעיני מהסדרות הטלויזיוניות שלו.

Passion / Brian de Palma  – בריאן דה פלמה ממש חוזר לעצמו בסרט הזה, ומאד נהניתי ממנו, אבל ראיתי אותו בפסטיבל חיפה ולמעשה הוא עדיין לא יצא לאקרנים אפילו בעולם, ולכן סביר שאכתוב עליו בסיכום השנה הבאה.

פותה וננטש – Seduced and Abandoned / James Toback, ארה"ב. גם את זה ראיתי בפסטיבל חיפה ועדיין מסתובב רק בפסטיבלים, אבל יש סכנה שהוא ילך ישר לוידאו ובמילא לא ידברו עליו שנה הבאה, אז אכתוב עליו עכשיו. זה לא רימייק של הסרט בעל אותו השם מאת פייטרו ג'רמי, שיצא ב-1964, ואני אגב מאד ממליץ עליו (אוקיי, תרגום סרטו של ג'רמי הוא למעשה פותתה וננטשה). לא. לפנינו סרט יומן שעוקב אחר מסעם של ג'יימס טובאק עצמו ושל אלק בולדווין לפסטיבל קאן בצרפת, ומאמציהם להשיג שם מימון לסרט עלילתי שהם כנראה באמת מעוניינים להפיק. הסרט מתעד פגישות עם שחקנים, משקיעים ויוצרים. הוא חושף את האופן האבסורדי שבו הפקות קולנוע במדינות המערב מתעוותות ומתגלגלות בעפר כדי להשיג מימון מדמויות שהעניין שלהן באמנות הקולנוע מפוקפק, ובכל זאת הם המשקיעים. הוא כולל גם ראיונות מאירי עיניים עם דמויות מסקורסזה, פולנסקי וברטולוצ'י ועד ריאן גוזלינג וג'סיקה צ'סטיין, בהם מפוזרים פרטים פיקנטיים על פזוליני, מרלון ברנדו ועוד. טובאק שואל את כולם על המוות מקבל תשובות משועשעות אך רלוונטיות. הסרט, שראיתיו בפסטיבל חיפה, מומלץ במיוחד למי שמתעסק בקולנוע או לסינפילים מושבעים.

הסרטים הטובים ביותר של 2012

באיחור מה הפעם, להלן סיכום שלי את השנה שעברה בקולנוע. 2012 היתה שנה טובה פחות לקולנוע מאשר 2011 (לרשימה שלי), לאו דווקא כי שוברי הקופות היו גרועים יותר, אלא פשוט כי יצאו בה פחות סרטים טובים באמת. כדי לסבר את האוזן, אתחיל בכל זאת מסקירה של כמה מיקירי הקהל והביקורת שאיכזבו אותי באופן אישי.

העבדות בארה"ב היא נושא נדיר משום מה בקולנוע האמריקאי, למרות שפע מערבונים שמתרחשים סביב תקופת מלחמת האזרחים ועל אף שמאז שנות השישים היו לא מעט סרטים בנושא הסגרגציה ותנועת זכויות האזרח. האוסקרים של 2012 היו בסימן העבדות, לשם שינוי, אבל אופן העיסוק בנושא היה מביש למדי: מצד אחד היה את לינקולן של שפילברג, מלודרמה היסטורית מהוקצעת אך מלוקקת ונוסחתית מאד, שמתמקדת במאבקם האצילי של אדוני האומה הלבנים לינקולן והרפובליקן הרדיקלי תדיוס סטיבנס (למה דווקא הוא ורק הוא? סתם. היו עוד אבוליציוניסטים לא פחות מתבלטים ממנו, אבל הוליווד חושבת שדמות אחת היא די והותר בשביל הקהל לעכל) להעביר בקונגרס את שחרור העבדים בשעת שיא מלחמת האזרחים. סטטיסטים שחורים מסתפקים בלעודד מהיציע. מצד שני היה את ג'אנגו ללא מעצורים של טרנטינו, מערבון קומי רוחץ-דם ובו צייד-ראשים גרמני משחרר עבד, הופך אותו תוך חורף אחד לאקדוחן הזריז במערב וזה מביס את סוחרי העבדים, מציל מציפורניהם את נערתו השפחה ורוכב איתה אל השקיעה. הצופים של טרנטינו צעירים מדי להכיר את הרפרנס למסורת סרטי ג'אנגו המקוריים של מערבון הספקטי, שכלפיהם "ללא מעצורים" הוא עלבון יותר מאשר מחווה, צעירים מכדי לזהות את הופעת הקמע של פרנקו נרו, וחלקם אפילו צעירים מכדי לזהות את הסרט כלעיסה של הקונצפט מסרטו הקודם של טרנטינו "ממזרים חסרי כבוד", שהתמקד ביהודים מחסלי נאצים בתקופת השואה. אם כן, רובם גם לא לגמרי מבינים עד כמה שהסיפור בסרט הוא פנטזיונרי, מופרך, וציני בזלזול שלו כלפי המציאות ההיסטורית העגומה שמתאורת בו.

היה לנו גם את חיי פיי, סרט מדהים מבחינת האפקטים החזותיים שלו בתלת-ממד, אבל ביסודו מעשייה דתית עם מסר פשטני וגס, והמון מניפולציה זולה, שצורתה העיקרית פורנוגרפיית סבל של בעלי חיים. סרט יומרני עוד יותר היה מנועים קדושים של לאו קראקס, סרט קונצפטואלי שעובד כמו סיפור מסגרת והמון פרגמנטים קטנים שכפופים לו. הפרגמנטים די סתמיים והמסגרת שייכת למסורת של מד"ב קיטשי בסגנון בלייד ראנר, מטריקס, האלמנט החמישי ודומיהם. לעתים קרובות אופפת את הסרט נימה רומנטית רגשנית, אבל שאין לה כיסוי חומרי משום שהדמויות והקשרים ביניהם לא מפותחים או מאופיינים בשום צורה. ארגו הזכיר לי סרטי אינטריגות בינלאומיות מאיזור שנות השמונים. פחות הפריעה לי המידה הרבה שבה סולף סיפור היסטורי אמיתי (בן אפלק הבמאי אמר שנקט "רשיון פואטי", אבל לדעתי זה פחות פואטי ויותר הוליוודי). אולי קצת יותר הפריעה הגזענות: האיראנים כולם כילידים/פראים, סטטיסטים שכל תפקידם להכשיל את הגיבורים, בעלות בריתה של ארה"ב כאימפוטנטיות וחסרות תועלת, והכי נלעג – גיבור בשם מנדז, שבמציאות היתה לו חזות מקסיקנית, שומר על שמו אבל "מולבן" מכל בחינה אחרת על-ידי בן אפלק שגם משחק אותו. בכל זאת הכי הפריעו השטחיות וחוסר הדמיון.

היצ'קוק הוא ביופיק שמכיל בחובו את כל הגורמים הנחותים ביותר בסרטים ביוגרפיים: הוא צהובוני ורק מחפש ליכלוך על היוצר שבו הוא עוסק, והוא רותם את הכל להטפה מוסרנית על כיבוד קשר הנישואין. חבל שהופקינס ומירן הבאים בימים מתבזבזים ככה. היו גם אדפטציות איומות כמו אנה קרנינה, הפקה מלוקקת שנעה בתזזיתיות ובלי חן בין נקודות מפנה עלילתיות, ומידמה בסופו של דבר לאופרת סבון, וכמו הגירסה המוזיקלית של עלובי החיים, אולי הסרט הגורע ביותר של השנה. הספר עצמו הוא לא כל כך טוב ולא מצדיק כל כך הרבה המחזות, אבל המיוזיקל פשוט מביך, גם ברמת הטקסט וגם מוזיקלית. בשטף הרגיל של סרטי האימה הגרועים התבלט הבקתה ביער, שחושב את עצמו לדקונסטרוקציה מהפכנית של ז'אנר שדקונסטרוקציה היתה אופנה מרכזית בו עד שדעכה לפני כעשר שנים. מושא סאטירה עיקרי כאן הוא סרטי Evil Dead של סאם ראימי, שבעצמם היו מופת לתחכום יצירתי והומור שפשוט מבייש את גודאר ווודון יוצרי הבקתה ביער.

אפסח על כמה אחרים ואעבור עתה לרשימתי:

מעבר לגבעות / כריסטיאן מונג'ו

מעבר לגבעות / כריסטיאן מונג'ו

1. מעבר לגבעות – Dupa dealuri / Cristian Mungiu, רומניה. סרטו "4 חודשים, 3 שבועות ו-2 ימים" הפך בצדק לקלאסיקה של הקולנוע הרומני, אבל בהתחשב בגאונותו של מונג'ו, יתר יצירתו זוכה אצלנו להתעלמות מזעזעת: "מעבר לגבעות" הוצג בפסטיבל חיפה אבל לא נלקח להפצה בקולנועים בישראל. הסרט שייך למסורת תמאטית ארוכה של סרטים על נזירות, נושא לאו דווקא נגיש לצופה הממוצע, אבל שהחריגוּת שלו ועולם ההתייחסויות המיוחד שלו היוו לאורך השנים כר פורה לקולנוע יוצא דופן ומרתק (ברסון, פאוול ופרסבורגר, ריווט, בונואל – לכל אחד מהם סרט על נזירות והוא מהטובים שלהם אם לא הטוב ביותר). גם אצל מונג'ו, כמו אצל אחרים, הנושא מאפשר עיסוק בדילמות של השתייכות לעומת בידוד, ציות לעומת מרד, אהבה שמיימית לעומת אהבה ארצית. אצלו מופיע גורם לסבי מוחצן מבעבר. בזכות הכתיבה הנפלאה, המצבים המתוארים בסרט קלים לזיהוי מהמציאות והדמויות קלות להזדהות. בזכות הבימוי והצילום, קל להתפעל מיופיו החזותי של הסרט. אבל "מעבר לגבעות" אינו סרט קל מבחינה מוסרית – כמו כל סרט דרמה מופתי, הוא מאתגר את השיפוטים של הצופה וגורם לו לחשוב על דברים מחדש.

2. ההתחלפות – The Exchange / ערן קולירין, ישראל. סרט נועז באמת, שרואים שהיוצר שלו לקח כמה צעדים אחורה (אחרי יצירת הביכורים שלו, המלודרמה הישראלית הטיפוסית והדלוחה "ביקור התזמורת") וחשב מחדש על המדיום הקולנועי ומה אפשר לעשות איתו. מה גורם לעודד, שהחיים עוד לפניו וכבר מיושבים ובטוחים – קריירה מבטיחה, נשוי טרי בדירה חדשה ומוכן להקים משפחה – לדחוף פתאום את המאפרה משולחן הסלון שלו ולצפות בה נופלת בסקרנות של חתלתול? כדוקטורנט ומרצה לפיזיקה, הוא לא מכיר את כוח הכבידה? "ההתחלפות" עוסק בבחינה מחדש של מרקם הקיום, והטכניקה הקולנועית שלו מחקה את תוכנו. העריכה, באופן הבולט ביותר, איננה נסובה סביב סצנות שמנות והרות משמעות, אלא נעה בין פרוסות קטנות של שיגרת חיים. קולירין, דרך דמותו של עודד, משתאה לנוכח הטריויאלי. למעשה, הוא מצליח לטעון את הסרט בפילוסופיות-חיים שונות ומשונות שהושפע מהן, מבלי להתפלסף. רענן ונפלא.

3. הניצוד – Jagten / Thomas Vinterberg, דנמרק. אם להניח את הבימוי והמשחק המצויינים בצד, הניצוד הוא קודם כל סרט מאד נועז. בחוגים רבים במערב, הרעיון כאילו האשמות-שווא בכלל קיימות הפך לטאבו, ולכן צפוי היה שחלק מהקהל ימאן להאמין לסרט הזה. אני מאמין לו לגמרי, והערכתי את האיפוק וחוש הפרופורציה שלו, שמונעים ממנו להיות מתלהם או קריקטורי. לכל מי שראה מספיק בחייו כדי לזהות את התגובות האנושיות המתוארות כאן, זהו סרט מטריד ביותר.

4. שומרי הסף – The Gatekeepers / דרור מורה, ישראל. שומרי הסף הוא סרט שיש המון מה ללמוד ממנו על הפרקטיקה, הפוליטיקה והמימדים המוסריים של לוחמה בטרור. הוא מאיר עיניים מבחינה נוספת: רבות מהטענות שמושמעות בו על העדר האסטרטגיה, העדר החזון, ולמעשה העדר ההנהגה שמאחורי הדברים, ועל הצורך הדחוף בפתרון מדיני לסכסוך היהודי-פלסטיני, שהוא גם הפתרון היחיד למגיפת הטרור, רבות מהטענות הללו בוקעות חדשות לבקרים מפיותיהם של שמאלנים ואין בהן כל חדש. החידוש הוא בעובדה שהן בוקעות כעת מפיותיהם של ששה גברים, שכל אחד מהם בשעתו היה כלב השמירה של ישראל. אנשים שאין עוררין על סמכותם הביטחונית. סרט דוקומנטרי חשוב ביותר שלא מתבייש בפוליטיות שלו.

5. ההוביט: מסע בלתי צפוי – The Hobbit: An Unexpected Journey / Peter Jackson, ארה"ב. אני לא מתבייש לכלול את שובר הקופות הזה ברשימה שרובה קולנוע אמנותי, כי למרות אופיו הבידורי, הצפיה בו ב-3D-HFR סיפקה לי שלוש שעות של הנאה צרופה ואמיתית. ג'קסון אמנם כלל בו, בצורה מאולצת מעט, את גלדריאל ואת סרומאן שאינם מופיעים בספר, ואף השחיל מבוא שהוא פלאש-פורוורד לשר הטבעות, עם איאן הולם ואלייז'ה ווד והכל (חומרים שכן נמצאים בשר הטבעות, מחברים בין סאגות הסרטים ודווקא מצאו חן בעיני), אבל בסך הכל הרגשתי שהסרט לא פחות נאמן לספר מכפי שהיתה טרילוגיית "שר הטבעות". והספרים של טולקין הם בכל זאת פיסגת ספרות הפנטזיה. פה ושם קצת אקשני מדי, ובכל זאת מרהיב חזותית, משעשע, והמשחק פנטאסטי.

6. המאסטר – The Master / Paul Thomas Anderson, ארה"ב. אחרי "זה יגמר בדם", שהיה בו משהו תפל ורגיל מדי לטעמי ברמת התסריט, פול תומס אנדרסון חוזר לרמה הגבוהה שהצליח לגעת בה פעם אחת בעברו – ב"Punchdrunk Love" ליתר דיוק. עם ריבוי של סצנות קאמריות ואקסטרים-קלוזאפים, ואולי קצת פחות מדי פיתוח של הסביבה והאטמוספרה הכתית, המאסטר מרגיש קצת לחוץ וחנוק. בכל זאת, מדובר בסרט שלמרות עיסוקו המלגלג בכת דמויית סיינטולוגיה, מצליח בתבונה רבה להתחמק מפולמוסיות ודידאקטיות ובמקום זאת להתבונן ברגישות בנפשן של הדמויות, במניעים שלהן. העלילה משוחררת ממוסכמות, הולכת בסובלנות ובנחת לאן שהיא רוצה ללכת, ותמיד בהגיון. הופמן מצויין, ופניקס, שנדר אחרי "Two Lovers" הנפלא של ג'יימס גריי (2009) שיתמקד במוזיקה ולא ישחק יותר בסרטים, בהחלט עושה כאן קאמבק מרשים וחזק.

7. כניסה – Entrance / Dallas Richard Hallam & Patrick Horvath, ארה"ב. היוצרים פיתחו דרמה נטורליסטית ובמרכזה בחורה צעירה הנערכת להיפרד ממכריה ולעזוב את העיר. חוט של אימה מושחל לתוך העלילה בעדינות רבה, ובמשך רוב הסרט, תחושת המתח מפעפעת מתחת לפני השטח בלבד. אלמלא היה היומיום מאופיין כאן בצלילות כזו, "כניסה" לא היה מצליח לעבוד טוב כל כך בסיכומו של דבר כסרט אימה.

8. כוננות עם שחר – Zero Dark Thirty / Kathryn Bigelow, ארה"ב. ביגלו והתסריטאי שלה מארק בול (שכתב עבורה גם את "מטען הכאב" המשובח) היו בעיצומה של עבודה ממושכת על תסריט שעסק בחיפוש הכושל אחר בין לאדן, כאשר בין לאדן אותר ונורה, ארוע שאילץ אותם לכתוב את כל התסריט מחדש. התוצאה עוררה מחלוקת. הימנים בארה"ב האשימו אותו בחשיפת סודות ביטחוניים ובתעמלנות לטובת אובמה. השמאלנים האשימו אותו שהוא מציג עינויים באופן בלתי-ביקורתי, ורומז שהם היוו חוליה הכרחית בדרך לאיתור בין-לאדן. ויכוח ארוך ומר ניטש בנושא הזה במילא, אפילו בין אנשי CIA ומומחים. שני דברים בטוחים: עינויים הם לא דבר נעים, וארה"ב אכן השתמשה בהם במהלך המצוד. אין מנוס, אם כן, מלהציג אותם, ולא הרגשתי שביגלו עשתה זאת בצורה מיופה, סלחנית או תומכת. פשוט בצורה כנה וישירה. יתכן וניתן היה ליצור סרט עמוק ורציני יותר אילו היתה בו התייחסות לבעיות האתיות שבארועים המתוארים בו, אבל כוננות עם שחר לא מתיימר להיות יותר מאשר מותחן מלחמה. ככזה, הוא סרט אינטליגנטי, מתוחקר היטב ומרתק, גם אם מוגבל מבחינת הדיוק ההיסטורי. מה שהכי הפריע לי בו היה ההצגה של המצוד אחר בין-לאדן פחות או יותר כפרוייקט של אשה אחת – עם בוס וכמה מסייעים. במציאות, הדבר דרש עבודה מתוזמרת של אלפי סוכנים. אמנם, דמותה של ג'סיקה צ'סטיין היא דמות נשית עוצמתית, רבת-אישיות ושובת-לב, משהו שחסר בקולנוע האמריקאי והצטרכנו את ביגלו שתכניס אותו.

9. טאבו – Tabu / Miguel Gomes, פורטוגל. על גבי השוט האחרון ב"טאבו", פנורמה פסטורלית של שדה ופועלים אפריקאים ילידים עומלים בקטיף, הקול שבווייסאובר מאזכר "פשע מונומנטאלי". אירונית, הכוונה היא לפרשיית האהבים האסורה שבלב העלילה. לא, חלילה, לקולוניאליזם האירופי באפריקה, שמהווה את הרקע ההיסטורי שלה, ועומד ממש לנגד עינינו באותו השוט. היו מבקרים שהאשימו את "טאבו" באידִיליזציה, אקזוטיזציה או רומנטיזציה של אפריקה הקולוניאלית. יתכן וזו האשמה מופרזת, אבל אין ספק שהסרט לא מכיל ביקורת פוליטית מפורשת. בכל זאת, יש בו יותר מרמז למודעות פוליטית וניתן אפילו לפרש את האהבהבה הנכזבת שבסיפור כדקדנס ואלגוריה פוליטית עדינה. מה שבטוח, הסרט, שמחולק לשני חצאים, כאשר חציו השני חוזר אחורה בזמן ומסופר כולו בווייסאובר (אין ציוץ מהדמויות המצולמות בו), הוא אחד מהסרטים העצמאיים והמעניינים ביותר אמנותית שנוצרו בשנה שעברה. בצירוף סרטו הקודם, "חודש אוגוסט האהוב", מיגל גומז בהחלט שם את פורטוגל על המפה של הקולנוע.

10. המתחזה – The Imposter / Bart Layton, ארה"ב. קולנוע דוקומנטרי מרתק, שמתחבר מבחינתי לסרטים טובים כמו "לתפוס את הפרידמנים", "טבלואיד" של ארול מוריס, "אתם לא מכירים את ג'אק" ודומיהם כדוקו שבא לגעת בסיפור אמיתי קאמרי, קונקרטי מאד ויוצא דופן, ושמעורר לבטים ומאתגר את הצופה להזדהות עם אנשים לא קלים. מלבד הסתייגויות קטנות,עשוי מאד בטעם לדעתי.

 

ההתחלפות / ערן קולירין

ההתחלפות / ערן קולירין

 

עוד כמה סרטים נחמדים מ-2012 ששוה לראות: הדיקטטור, ובו סשה ברון כהן חוזר לקומדיה מתוסרטת לחלוטין, ולכן חסר בו משהו שהפך את בוראט ואת ברונו ואת תכניות הטלויזיה שלו למפתיעים וחצופים כל כך. זו גם צורה מוכרת למדי של קומדיית מצבים, שמזכירה למשל את "Coming to America" של אדי מרפי, ועוד סרטים בסגנון. בכל זאת, זה ללא ספק סרט מצחיק, עם נגיעות קטנות של סאטירה פוליטית נושכת. כהן שב להשתמש באוצר המילים העברי שלו כג'יבריש בשפה אחרת, בלי שרוב הקהל הבינלאומי יבחין. העריכה מעט קטענית מדי. The Do-Deca-Pentathlon של האחים דופלאס (Duplass), שהצליחו להנביט בצורה המשכנעת ביותר את הקומדיה מאדמת המאמבלקור שעליה גדלו. קצת פחות טוב מ"סיירוס" שלהם, ועדיין דרמה קומית מעניינת ומשעשעת. קילר ג'ו של וויליאם פרידקין עורר בי רגשות מעורבים. הוא סוג של פארסה שאף פעם לא ממש משעשעת אותי (יתכן ומעריצי האחים כהן, שמסוגלים להשפך מצחוק למראה אלימות סתמית נגד נשים, יאהבו את הסרט כקומדיה), אבל כמותחן גוזמאי וטראשי חשבתי שזה סרט בכלל לא רע. למרות הקריקטוריסטיות שלו, יש לו איזושהי אחיזה במציאות. The Aggression Scale הוא מותחן קצת פחות צחקקני, ובכל זאת מאד כיפי, בעיקר אם אהבתם סרטים כמו ליל הצייד, שכחו אותי בבית, וחיילי צעצוע, אבל נשאר לכם חשק למשהו קצת מבוגר וקודר ואלים יותר. ומותח מאד. V/H/S הוא סרט מסוג שכבר מזמן לא עשו – אנטולוגיית אימה, וככזה הוא רענן ביותר. משתתפים בו כל במאי האימה הצעירים והחדשניים ביותר בביזנס (ראיתי את סרטיהם). האמת שהוא מתחיל חזק ודועך די מהר, כאשר המקטעים האחרונים די טרחניים, אבל אני בכל זאת ממליץ. אפרופו אימה, ממליץ גם על Rogue River, שהוא דווקא קונבנציונאלי ולא רענן, אבל בכל זאת פשוט מאד אפקטיבי. די נהניתי מהפשיטה, סרט אינדונזי של במאי וולשי תושב אינדונזיה, ועשוי לקסום לחובבי הסרט "אולדבוי". העלילה דלילה ומטופשת, אבל סרטי אקשן-אמנויות-לחימה כמו זה צריכים להישפט כמו ריקוד (לגברים), והכוריאוגרפיה בו מאד מספקת. כדי בכל זאת לסיים בנימה קלה יותר, Frankenweenie של טים ברטון זה ככה: מדובר ברימייק לסרט קצר שלו, בעל אותו שם, שעשה בתחילת דרכו, ובסגנון אנימציית-סטופ מושן שאיפיין את הסרט הראשון שלו וינסנט. מככב בו הכלב המקסים ביותר באנימציה מאז ברונו מ"שלישיית בלוויל", והוא מהווה די "חזרה לשורשים" של ברטון שכבר המון שנים עושה סרטים מונוטוניים וגרועים. לגנותו יאמר שהוא בכל זאת נוטף קיטש, בעיקר לקראת הסוף.