עדכונים על פרסומים מהזמן האחרון

בחודשיים מאז התחלתי לערוך את מדור השירה של "יקום תרבות", העליתי תריסר רשומות. בהן שירה מאת לורן מילק, דפנה שחורי, ריקי דסקל, שי אריה מזרחי, גילית חומסקי, יהודה ויזן ושחר-מריו מרדכי, תרגומי פרץ-דרור בנאי לשירי אדית סודירגראן, ומאמרים מאת ענת חנה לזרע ואלי אשד. אתם מוזמנים לעיין במדור, ולהמשיך לעקוב. אתם מוזמנים גם לשלוח חומרים למערכת.

הלילה העליתי מאמר פרי עטי על ספרו האחרון של יהונדב פרלמן, "חדר הכתיבה". אני טוען שם שאחד הנושאים בספר הוא התלות-על-בלימה של המצב היהודי, סוג של פורגטוריום – במילה המופיעה באחד מן השירים – שבין התשובה והשאלה, השמיים והארץ, הקודש והחול, אבל של גם מצבנו הלאומי והפוליטי.

אם לא יצא לכם, אתם מוזמנים גם לקרוא סיפורים קצרצרים שלי אשר פורסמו ב"הארץ" לפני שלושה שבועות.

התחלתי לערוך ב"יקום תרבות", וכמה מילים על שירה ועל לורן מילק

מעתה אשמש כעורך מדור השירה באתר "יקום תרבות", שם אקפיד להעלות שירה שאני חושב אותה לטובה – מקור ותרגומים, וכן מסות וביקורות.

העורך הראשי אלי אשד מציג אותי בדרכו הידענית, הבלשית, על רקע עץ המשפחה – ולשמחתי מתחיל, לשם שינוי, מאחיותי היקרות פניה וגליה.

אני מצידי רשמתי רשומת היכרות ותיאום ציפיות, עד כמה שהדבר התאפשר.

בחרתי להתחיל את המסע שלי עם ארבעה שירים מאת המשוררת לורן מילק, שספרה השני עומד לצאת בקרוב. השירים מטלטלים בעיני, היות ונפתחת בהם פקעת של חוויות רגשיות קשות ביותר, אבל הדבר נעשה בצורה מחושבת ומכוונת: השיר "סיכום אהבה סיכום מחלה" שהוא החשוף שבהם כולל הבלחות של של פשטות ישירה ("סִכּוּם אַהֲבָה. אֲנִי מְעַשֶּׁנֶת / בִּמְכוֹנִית עֲצוּרָה. לֹא מַצְלִיחָה לִנְהֹג / בְּדִכָּאוֹן שֶׁבִּלְעָדָיו אֲנִי חֲצִי אִשָּׁה."), אבל מילק משכילה לגולל את רוב התחושות שלה דרך הסובלימציה. כך בשיר השני, "רגליים", החוויה לובשת את אלגוריית בת-הים הקטנה מתוך האגדה של ה.כ. אנדרסון (עם הד קלוש של ענבל פרלמוטר: "כִּי צָדְקָה הַמְכַשֵּׁפָה […] וּבֶטַח לֹא אֶתְיַפֶּה / בְּכִשּׁוּפִים כּוֹשְׁלִים אֵלֶּה").

יש היום אופנה לכתוב שירה באופן ישיר ומילולי, והקוראים מצפים שינגישו להם את הדברים מילולית. מטאפוריקה חושית, דימויים חזותיים, מוחשיים ואחרים, מרבים להתפרש כהסתרה, הצטעפות, ביישנות או חשש מצד המשוררת לשים את הקלפים על השולחן. בגלל נושא כתיבתה של מילק בשירים האלה, הרושם לכאורה נכון: כואב ומביך כל כך לספר, שמילק מוכרחה ליפות, למתן, להסתיר קצת, ושהמבין יבין. לא אאשר או אכחיש זאת, אבל לצד השאלה האמורה, אבקש לתת יותר קרדיט למשוררת בפרט ולסגנון הכתיבה הדימויי בכלל.

רבים מהמצטטים את מימרתו של ויטגנשטיין, מתוך "המאמר הלוגי פילוסופי", כי "את כל שניתן לומר, ניתן לומר בבהירות", שוכחים שהפילוסוף שינה אחר כך את דעתו. ויטגנשטיין המאוחר הבין שיש דברים שניתן לומר אותם רק במחוות, בתמונות או בהמחשות (האגדה מספרת שבחור צעיר חיווה לעברו בתנועת-יד מזלזלת, שהותירה את הפילוסוף טרוד – לא מעלבון, אלא כי לא הצליח לחשוב כיצד להצרין אותה לוגית). בסעיף 98 של "החקירות הפילוסופיות" אף קבע ויטגנשטיין כי "מוכרח להיות סדר מושלם אפילו במשפט העמום ביותר".

ברם, שורות כגון "פַּרְפָּרִים נוֹגְעִים / בַּעֲצֵי הַגַּן שֶׁלִּי" או "טָעַמְתָּ אֶת הַיַּיִן, / פַּעַם דָּם / וּפַעַם מַיִם." אינן עמומות כלל לפי דעתי. כדרכה של שירה, הן מנסחות את מה שלא ניתן לומר בבהירות, לא באופן מילולי. הן מתקשרות בבהירות באמצעות האימאז', הדימוי החושי. קורא שחושיו פתוחים יבין את תחושתה של מילק בלי להזדקק לאמצעי הניסוח המילולי. אדרבה, התמונה בהירה מכל ניסוח מפורש יותר. נסו לומר זאת כך: "רצית ממני את מה שאמור היה להיות נעים, אבל או שזאת היתה פגיעה בי, או שזה היה סתמי וחסר טעם". כל כך הרבה מילים, אבל כל כך חסר, כל כך מעורפל, מסורבל ומוסתר לעומת "טָעַמְתָּ אֶת הַיַּיִן, / פַּעַם דָּם / וּפַעַם מַיִם". כולי תקווה שזה ברור כבר לרובכם, אבל בימינו לא תזיק תזכורת – לזאת, גבירותי ורבותי, קוראים שירה.