הסרטים הטובים ביותר של 2012

באיחור מה הפעם, להלן סיכום שלי את השנה שעברה בקולנוע. 2012 היתה שנה טובה פחות לקולנוע מאשר 2011 (לרשימה שלי), לאו דווקא כי שוברי הקופות היו גרועים יותר, אלא פשוט כי יצאו בה פחות סרטים טובים באמת. כדי לסבר את האוזן, אתחיל בכל זאת מסקירה של כמה מיקירי הקהל והביקורת שאיכזבו אותי באופן אישי.

העבדות בארה"ב היא נושא נדיר משום מה בקולנוע האמריקאי, למרות שפע מערבונים שמתרחשים סביב תקופת מלחמת האזרחים ועל אף שמאז שנות השישים היו לא מעט סרטים בנושא הסגרגציה ותנועת זכויות האזרח. האוסקרים של 2012 היו בסימן העבדות, לשם שינוי, אבל אופן העיסוק בנושא היה מביש למדי: מצד אחד היה את לינקולן של שפילברג, מלודרמה היסטורית מהוקצעת אך מלוקקת ונוסחתית מאד, שמתמקדת במאבקם האצילי של אדוני האומה הלבנים לינקולן והרפובליקן הרדיקלי תדיוס סטיבנס (למה דווקא הוא ורק הוא? סתם. היו עוד אבוליציוניסטים לא פחות מתבלטים ממנו, אבל הוליווד חושבת שדמות אחת היא די והותר בשביל הקהל לעכל) להעביר בקונגרס את שחרור העבדים בשעת שיא מלחמת האזרחים. סטטיסטים שחורים מסתפקים בלעודד מהיציע. מצד שני היה את ג'אנגו ללא מעצורים של טרנטינו, מערבון קומי רוחץ-דם ובו צייד-ראשים גרמני משחרר עבד, הופך אותו תוך חורף אחד לאקדוחן הזריז במערב וזה מביס את סוחרי העבדים, מציל מציפורניהם את נערתו השפחה ורוכב איתה אל השקיעה. הצופים של טרנטינו צעירים מדי להכיר את הרפרנס למסורת סרטי ג'אנגו המקוריים של מערבון הספקטי, שכלפיהם "ללא מעצורים" הוא עלבון יותר מאשר מחווה, צעירים מכדי לזהות את הופעת הקמע של פרנקו נרו, וחלקם אפילו צעירים מכדי לזהות את הסרט כלעיסה של הקונצפט מסרטו הקודם של טרנטינו "ממזרים חסרי כבוד", שהתמקד ביהודים מחסלי נאצים בתקופת השואה. אם כן, רובם גם לא לגמרי מבינים עד כמה שהסיפור בסרט הוא פנטזיונרי, מופרך, וציני בזלזול שלו כלפי המציאות ההיסטורית העגומה שמתאורת בו.

היה לנו גם את חיי פיי, סרט מדהים מבחינת האפקטים החזותיים שלו בתלת-ממד, אבל ביסודו מעשייה דתית עם מסר פשטני וגס, והמון מניפולציה זולה, שצורתה העיקרית פורנוגרפיית סבל של בעלי חיים. סרט יומרני עוד יותר היה מנועים קדושים של לאו קראקס, סרט קונצפטואלי שעובד כמו סיפור מסגרת והמון פרגמנטים קטנים שכפופים לו. הפרגמנטים די סתמיים והמסגרת שייכת למסורת של מד"ב קיטשי בסגנון בלייד ראנר, מטריקס, האלמנט החמישי ודומיהם. לעתים קרובות אופפת את הסרט נימה רומנטית רגשנית, אבל שאין לה כיסוי חומרי משום שהדמויות והקשרים ביניהם לא מפותחים או מאופיינים בשום צורה. ארגו הזכיר לי סרטי אינטריגות בינלאומיות מאיזור שנות השמונים. פחות הפריעה לי המידה הרבה שבה סולף סיפור היסטורי אמיתי (בן אפלק הבמאי אמר שנקט "רשיון פואטי", אבל לדעתי זה פחות פואטי ויותר הוליוודי). אולי קצת יותר הפריעה הגזענות: האיראנים כולם כילידים/פראים, סטטיסטים שכל תפקידם להכשיל את הגיבורים, בעלות בריתה של ארה"ב כאימפוטנטיות וחסרות תועלת, והכי נלעג – גיבור בשם מנדז, שבמציאות היתה לו חזות מקסיקנית, שומר על שמו אבל "מולבן" מכל בחינה אחרת על-ידי בן אפלק שגם משחק אותו. בכל זאת הכי הפריעו השטחיות וחוסר הדמיון.

היצ'קוק הוא ביופיק שמכיל בחובו את כל הגורמים הנחותים ביותר בסרטים ביוגרפיים: הוא צהובוני ורק מחפש ליכלוך על היוצר שבו הוא עוסק, והוא רותם את הכל להטפה מוסרנית על כיבוד קשר הנישואין. חבל שהופקינס ומירן הבאים בימים מתבזבזים ככה. היו גם אדפטציות איומות כמו אנה קרנינה, הפקה מלוקקת שנעה בתזזיתיות ובלי חן בין נקודות מפנה עלילתיות, ומידמה בסופו של דבר לאופרת סבון, וכמו הגירסה המוזיקלית של עלובי החיים, אולי הסרט הגורע ביותר של השנה. הספר עצמו הוא לא כל כך טוב ולא מצדיק כל כך הרבה המחזות, אבל המיוזיקל פשוט מביך, גם ברמת הטקסט וגם מוזיקלית. בשטף הרגיל של סרטי האימה הגרועים התבלט הבקתה ביער, שחושב את עצמו לדקונסטרוקציה מהפכנית של ז'אנר שדקונסטרוקציה היתה אופנה מרכזית בו עד שדעכה לפני כעשר שנים. מושא סאטירה עיקרי כאן הוא סרטי Evil Dead של סאם ראימי, שבעצמם היו מופת לתחכום יצירתי והומור שפשוט מבייש את גודאר ווודון יוצרי הבקתה ביער.

אפסח על כמה אחרים ואעבור עתה לרשימתי:

מעבר לגבעות / כריסטיאן מונג'ו

מעבר לגבעות / כריסטיאן מונג'ו

1. מעבר לגבעות – Dupa dealuri / Cristian Mungiu, רומניה. סרטו "4 חודשים, 3 שבועות ו-2 ימים" הפך בצדק לקלאסיקה של הקולנוע הרומני, אבל בהתחשב בגאונותו של מונג'ו, יתר יצירתו זוכה אצלנו להתעלמות מזעזעת: "מעבר לגבעות" הוצג בפסטיבל חיפה אבל לא נלקח להפצה בקולנועים בישראל. הסרט שייך למסורת תמאטית ארוכה של סרטים על נזירות, נושא לאו דווקא נגיש לצופה הממוצע, אבל שהחריגוּת שלו ועולם ההתייחסויות המיוחד שלו היוו לאורך השנים כר פורה לקולנוע יוצא דופן ומרתק (ברסון, פאוול ופרסבורגר, ריווט, בונואל – לכל אחד מהם סרט על נזירות והוא מהטובים שלהם אם לא הטוב ביותר). גם אצל מונג'ו, כמו אצל אחרים, הנושא מאפשר עיסוק בדילמות של השתייכות לעומת בידוד, ציות לעומת מרד, אהבה שמיימית לעומת אהבה ארצית. אצלו מופיע גורם לסבי מוחצן מבעבר. בזכות הכתיבה הנפלאה, המצבים המתוארים בסרט קלים לזיהוי מהמציאות והדמויות קלות להזדהות. בזכות הבימוי והצילום, קל להתפעל מיופיו החזותי של הסרט. אבל "מעבר לגבעות" אינו סרט קל מבחינה מוסרית – כמו כל סרט דרמה מופתי, הוא מאתגר את השיפוטים של הצופה וגורם לו לחשוב על דברים מחדש.

2. ההתחלפות – The Exchange / ערן קולירין, ישראל. סרט נועז באמת, שרואים שהיוצר שלו לקח כמה צעדים אחורה (אחרי יצירת הביכורים שלו, המלודרמה הישראלית הטיפוסית והדלוחה "ביקור התזמורת") וחשב מחדש על המדיום הקולנועי ומה אפשר לעשות איתו. מה גורם לעודד, שהחיים עוד לפניו וכבר מיושבים ובטוחים – קריירה מבטיחה, נשוי טרי בדירה חדשה ומוכן להקים משפחה – לדחוף פתאום את המאפרה משולחן הסלון שלו ולצפות בה נופלת בסקרנות של חתלתול? כדוקטורנט ומרצה לפיזיקה, הוא לא מכיר את כוח הכבידה? "ההתחלפות" עוסק בבחינה מחדש של מרקם הקיום, והטכניקה הקולנועית שלו מחקה את תוכנו. העריכה, באופן הבולט ביותר, איננה נסובה סביב סצנות שמנות והרות משמעות, אלא נעה בין פרוסות קטנות של שיגרת חיים. קולירין, דרך דמותו של עודד, משתאה לנוכח הטריויאלי. למעשה, הוא מצליח לטעון את הסרט בפילוסופיות-חיים שונות ומשונות שהושפע מהן, מבלי להתפלסף. רענן ונפלא.

3. הניצוד – Jagten / Thomas Vinterberg, דנמרק. אם להניח את הבימוי והמשחק המצויינים בצד, הניצוד הוא קודם כל סרט מאד נועז. בחוגים רבים במערב, הרעיון כאילו האשמות-שווא בכלל קיימות הפך לטאבו, ולכן צפוי היה שחלק מהקהל ימאן להאמין לסרט הזה. אני מאמין לו לגמרי, והערכתי את האיפוק וחוש הפרופורציה שלו, שמונעים ממנו להיות מתלהם או קריקטורי. לכל מי שראה מספיק בחייו כדי לזהות את התגובות האנושיות המתוארות כאן, זהו סרט מטריד ביותר.

4. שומרי הסף – The Gatekeepers / דרור מורה, ישראל. שומרי הסף הוא סרט שיש המון מה ללמוד ממנו על הפרקטיקה, הפוליטיקה והמימדים המוסריים של לוחמה בטרור. הוא מאיר עיניים מבחינה נוספת: רבות מהטענות שמושמעות בו על העדר האסטרטגיה, העדר החזון, ולמעשה העדר ההנהגה שמאחורי הדברים, ועל הצורך הדחוף בפתרון מדיני לסכסוך היהודי-פלסטיני, שהוא גם הפתרון היחיד למגיפת הטרור, רבות מהטענות הללו בוקעות חדשות לבקרים מפיותיהם של שמאלנים ואין בהן כל חדש. החידוש הוא בעובדה שהן בוקעות כעת מפיותיהם של ששה גברים, שכל אחד מהם בשעתו היה כלב השמירה של ישראל. אנשים שאין עוררין על סמכותם הביטחונית. סרט דוקומנטרי חשוב ביותר שלא מתבייש בפוליטיות שלו.

5. ההוביט: מסע בלתי צפוי – The Hobbit: An Unexpected Journey / Peter Jackson, ארה"ב. אני לא מתבייש לכלול את שובר הקופות הזה ברשימה שרובה קולנוע אמנותי, כי למרות אופיו הבידורי, הצפיה בו ב-3D-HFR סיפקה לי שלוש שעות של הנאה צרופה ואמיתית. ג'קסון אמנם כלל בו, בצורה מאולצת מעט, את גלדריאל ואת סרומאן שאינם מופיעים בספר, ואף השחיל מבוא שהוא פלאש-פורוורד לשר הטבעות, עם איאן הולם ואלייז'ה ווד והכל (חומרים שכן נמצאים בשר הטבעות, מחברים בין סאגות הסרטים ודווקא מצאו חן בעיני), אבל בסך הכל הרגשתי שהסרט לא פחות נאמן לספר מכפי שהיתה טרילוגיית "שר הטבעות". והספרים של טולקין הם בכל זאת פיסגת ספרות הפנטזיה. פה ושם קצת אקשני מדי, ובכל זאת מרהיב חזותית, משעשע, והמשחק פנטאסטי.

6. המאסטר – The Master / Paul Thomas Anderson, ארה"ב. אחרי "זה יגמר בדם", שהיה בו משהו תפל ורגיל מדי לטעמי ברמת התסריט, פול תומס אנדרסון חוזר לרמה הגבוהה שהצליח לגעת בה פעם אחת בעברו – ב"Punchdrunk Love" ליתר דיוק. עם ריבוי של סצנות קאמריות ואקסטרים-קלוזאפים, ואולי קצת פחות מדי פיתוח של הסביבה והאטמוספרה הכתית, המאסטר מרגיש קצת לחוץ וחנוק. בכל זאת, מדובר בסרט שלמרות עיסוקו המלגלג בכת דמויית סיינטולוגיה, מצליח בתבונה רבה להתחמק מפולמוסיות ודידאקטיות ובמקום זאת להתבונן ברגישות בנפשן של הדמויות, במניעים שלהן. העלילה משוחררת ממוסכמות, הולכת בסובלנות ובנחת לאן שהיא רוצה ללכת, ותמיד בהגיון. הופמן מצויין, ופניקס, שנדר אחרי "Two Lovers" הנפלא של ג'יימס גריי (2009) שיתמקד במוזיקה ולא ישחק יותר בסרטים, בהחלט עושה כאן קאמבק מרשים וחזק.

7. כניסה – Entrance / Dallas Richard Hallam & Patrick Horvath, ארה"ב. היוצרים פיתחו דרמה נטורליסטית ובמרכזה בחורה צעירה הנערכת להיפרד ממכריה ולעזוב את העיר. חוט של אימה מושחל לתוך העלילה בעדינות רבה, ובמשך רוב הסרט, תחושת המתח מפעפעת מתחת לפני השטח בלבד. אלמלא היה היומיום מאופיין כאן בצלילות כזו, "כניסה" לא היה מצליח לעבוד טוב כל כך בסיכומו של דבר כסרט אימה.

8. כוננות עם שחר – Zero Dark Thirty / Kathryn Bigelow, ארה"ב. ביגלו והתסריטאי שלה מארק בול (שכתב עבורה גם את "מטען הכאב" המשובח) היו בעיצומה של עבודה ממושכת על תסריט שעסק בחיפוש הכושל אחר בין לאדן, כאשר בין לאדן אותר ונורה, ארוע שאילץ אותם לכתוב את כל התסריט מחדש. התוצאה עוררה מחלוקת. הימנים בארה"ב האשימו אותו בחשיפת סודות ביטחוניים ובתעמלנות לטובת אובמה. השמאלנים האשימו אותו שהוא מציג עינויים באופן בלתי-ביקורתי, ורומז שהם היוו חוליה הכרחית בדרך לאיתור בין-לאדן. ויכוח ארוך ומר ניטש בנושא הזה במילא, אפילו בין אנשי CIA ומומחים. שני דברים בטוחים: עינויים הם לא דבר נעים, וארה"ב אכן השתמשה בהם במהלך המצוד. אין מנוס, אם כן, מלהציג אותם, ולא הרגשתי שביגלו עשתה זאת בצורה מיופה, סלחנית או תומכת. פשוט בצורה כנה וישירה. יתכן וניתן היה ליצור סרט עמוק ורציני יותר אילו היתה בו התייחסות לבעיות האתיות שבארועים המתוארים בו, אבל כוננות עם שחר לא מתיימר להיות יותר מאשר מותחן מלחמה. ככזה, הוא סרט אינטליגנטי, מתוחקר היטב ומרתק, גם אם מוגבל מבחינת הדיוק ההיסטורי. מה שהכי הפריע לי בו היה ההצגה של המצוד אחר בין-לאדן פחות או יותר כפרוייקט של אשה אחת – עם בוס וכמה מסייעים. במציאות, הדבר דרש עבודה מתוזמרת של אלפי סוכנים. אמנם, דמותה של ג'סיקה צ'סטיין היא דמות נשית עוצמתית, רבת-אישיות ושובת-לב, משהו שחסר בקולנוע האמריקאי והצטרכנו את ביגלו שתכניס אותו.

9. טאבו – Tabu / Miguel Gomes, פורטוגל. על גבי השוט האחרון ב"טאבו", פנורמה פסטורלית של שדה ופועלים אפריקאים ילידים עומלים בקטיף, הקול שבווייסאובר מאזכר "פשע מונומנטאלי". אירונית, הכוונה היא לפרשיית האהבים האסורה שבלב העלילה. לא, חלילה, לקולוניאליזם האירופי באפריקה, שמהווה את הרקע ההיסטורי שלה, ועומד ממש לנגד עינינו באותו השוט. היו מבקרים שהאשימו את "טאבו" באידִיליזציה, אקזוטיזציה או רומנטיזציה של אפריקה הקולוניאלית. יתכן וזו האשמה מופרזת, אבל אין ספק שהסרט לא מכיל ביקורת פוליטית מפורשת. בכל זאת, יש בו יותר מרמז למודעות פוליטית וניתן אפילו לפרש את האהבהבה הנכזבת שבסיפור כדקדנס ואלגוריה פוליטית עדינה. מה שבטוח, הסרט, שמחולק לשני חצאים, כאשר חציו השני חוזר אחורה בזמן ומסופר כולו בווייסאובר (אין ציוץ מהדמויות המצולמות בו), הוא אחד מהסרטים העצמאיים והמעניינים ביותר אמנותית שנוצרו בשנה שעברה. בצירוף סרטו הקודם, "חודש אוגוסט האהוב", מיגל גומז בהחלט שם את פורטוגל על המפה של הקולנוע.

10. המתחזה – The Imposter / Bart Layton, ארה"ב. קולנוע דוקומנטרי מרתק, שמתחבר מבחינתי לסרטים טובים כמו "לתפוס את הפרידמנים", "טבלואיד" של ארול מוריס, "אתם לא מכירים את ג'אק" ודומיהם כדוקו שבא לגעת בסיפור אמיתי קאמרי, קונקרטי מאד ויוצא דופן, ושמעורר לבטים ומאתגר את הצופה להזדהות עם אנשים לא קלים. מלבד הסתייגויות קטנות,עשוי מאד בטעם לדעתי.

 

ההתחלפות / ערן קולירין

ההתחלפות / ערן קולירין

 

עוד כמה סרטים נחמדים מ-2012 ששוה לראות: הדיקטטור, ובו סשה ברון כהן חוזר לקומדיה מתוסרטת לחלוטין, ולכן חסר בו משהו שהפך את בוראט ואת ברונו ואת תכניות הטלויזיה שלו למפתיעים וחצופים כל כך. זו גם צורה מוכרת למדי של קומדיית מצבים, שמזכירה למשל את "Coming to America" של אדי מרפי, ועוד סרטים בסגנון. בכל זאת, זה ללא ספק סרט מצחיק, עם נגיעות קטנות של סאטירה פוליטית נושכת. כהן שב להשתמש באוצר המילים העברי שלו כג'יבריש בשפה אחרת, בלי שרוב הקהל הבינלאומי יבחין. העריכה מעט קטענית מדי. The Do-Deca-Pentathlon של האחים דופלאס (Duplass), שהצליחו להנביט בצורה המשכנעת ביותר את הקומדיה מאדמת המאמבלקור שעליה גדלו. קצת פחות טוב מ"סיירוס" שלהם, ועדיין דרמה קומית מעניינת ומשעשעת. קילר ג'ו של וויליאם פרידקין עורר בי רגשות מעורבים. הוא סוג של פארסה שאף פעם לא ממש משעשעת אותי (יתכן ומעריצי האחים כהן, שמסוגלים להשפך מצחוק למראה אלימות סתמית נגד נשים, יאהבו את הסרט כקומדיה), אבל כמותחן גוזמאי וטראשי חשבתי שזה סרט בכלל לא רע. למרות הקריקטוריסטיות שלו, יש לו איזושהי אחיזה במציאות. The Aggression Scale הוא מותחן קצת פחות צחקקני, ובכל זאת מאד כיפי, בעיקר אם אהבתם סרטים כמו ליל הצייד, שכחו אותי בבית, וחיילי צעצוע, אבל נשאר לכם חשק למשהו קצת מבוגר וקודר ואלים יותר. ומותח מאד. V/H/S הוא סרט מסוג שכבר מזמן לא עשו – אנטולוגיית אימה, וככזה הוא רענן ביותר. משתתפים בו כל במאי האימה הצעירים והחדשניים ביותר בביזנס (ראיתי את סרטיהם). האמת שהוא מתחיל חזק ודועך די מהר, כאשר המקטעים האחרונים די טרחניים, אבל אני בכל זאת ממליץ. אפרופו אימה, ממליץ גם על Rogue River, שהוא דווקא קונבנציונאלי ולא רענן, אבל בכל זאת פשוט מאד אפקטיבי. די נהניתי מהפשיטה, סרט אינדונזי של במאי וולשי תושב אינדונזיה, ועשוי לקסום לחובבי הסרט "אולדבוי". העלילה דלילה ומטופשת, אבל סרטי אקשן-אמנויות-לחימה כמו זה צריכים להישפט כמו ריקוד (לגברים), והכוריאוגרפיה בו מאד מספקת. כדי בכל זאת לסיים בנימה קלה יותר, Frankenweenie של טים ברטון זה ככה: מדובר ברימייק לסרט קצר שלו, בעל אותו שם, שעשה בתחילת דרכו, ובסגנון אנימציית-סטופ מושן שאיפיין את הסרט הראשון שלו וינסנט. מככב בו הכלב המקסים ביותר באנימציה מאז ברונו מ"שלישיית בלוויל", והוא מהווה די "חזרה לשורשים" של ברטון שכבר המון שנים עושה סרטים מונוטוניים וגרועים. לגנותו יאמר שהוא בכל זאת נוטף קיטש, בעיקר לקראת הסוף.

הסרטים הטובים ביותר של 2011

זהו עדכון נוסף של הרשימה, כדי לעגל אותה ולהוציא מתוכה את סרטי ז'אנר האימה, שהוא הקינק האישי שלי, אותם אני מפרסם כעת ברשימה נפרדת.
במקור פרסמתי אותה ביום הראשון של 2012, ובתגובה לרשימות של מבקרי הקולנוע שלנו.

אני משמר את הגילוי הנאות שלא ראיתי את כל רבבות הסרטים שנעשו ב-2011, ואפילו לא את כל עתירי-הקופות ושוברי-הפרסים. כמו תמיד, גם את כמה מהסרטים הטובים של השנה הזאת אגלה רק ממרחק שנים.

נגד פסיקת חז"ל, אני מציין קודם מה לא בבית-ספרנו: לא, לא "אקס-מן: ההתחלה" ולא "כוכב הקופים: המרד", כי קופים, גם שאינם מהונדסים גנטית, הם אכן סופר-אינטליגנטיים לעומת התסריטאים האלה. אבל גם לא אלמודובר, מאליק, פון טרייר ובלה טאר המנופחים. "הסוס מטורינו" מזכיר קצת את החמור "בלתזאר" (1966) של ברסון, בגלל הסוס, הגוסס, כנראה מכובד העול האלגורי שבלה טאר העמיס עליו. אבל בעיקר מדובר בחיקוי חיוור מאד של "האי העירום" (1960) של קאנטו שינדו, סרט גאוני נטול כל דיאלוג שגורם לנו לחשוב על הקיום שלנו על-ידי תיאור חייה הסיזיפיים של משפחה המקיימת את עצמה לבד על אי יפאני זעיר. לעומת הישירות והפשטות אצל שינדו, טאר מתפלפל בארמז מיותר לניטשה, תוקע באמצע הסרט מונולוג ניהיליסטי-כביכול שהוא בעצם דרשה דתית חמורת-סבר, מקשט במוזיקה איומה ופאתטית (הרמוניות ורקמייסטר, מישהו?) ובאופן כללי מעודן כמו מהלומת-פטיש. הסרט לא ממש מדבר על סיזיפיה כמו שהוא סתם גורם ללאות ומועקה אצל הצופה.

עוד לא גלגלתי את העיניים באף סרט של טרנס מאליק כמו ב"עץ החיים", וזה אומר המון. הסרט מצהיר כי הוא מבוסס על דיכוטומיה בין "טבע" ל"חסד". ואז הוא מראה לנו משפחה ובה האבא מייצג את ה"טבע", כלומר הוא שמוק שמכריח את בניו לקרוא לו "אדוני" ומתלונן בפניהם שהדשא של השכן ירוק יותר (ממש כך. מי צריך מקוריות?). האמא, לעומת זאת מייצגת את ה"חסד", כלומר בת-קולה מהווייסאובר מדרבנת את הבנים בקול לטפני "לאהוב כל עלה" (השמאלץ במקור. אני לא ממציא). כאילו שהשטויות האלו לא מספיקות, הסרט ניחן באקסקורסוס ארוך עם תמונות נעות וערבות-לעין של מים, מדבריות, יערות וחלל חיצון. נטע קראה לזה "שומרי מסך", ושומרי המסך האלה תופסים איזה עשרים דקות. ברור מההקשר שאמורה להיות להם משמעות דתית, משהו כמו "תראי כמה הבריאה גדולה והאבל שלך קטן" אבל כל מה שמאליק מצליח לעשות איתם זה להראות עד כמה שהדת היא דבר בנאלי ובלתי-בוגר.

עוד לא הצלחתי להבין במה גדולת "מלנכוליה", על אף שברור לי המשל הבומבאסטי לפיו הדיכאון הוא כן סוף העולם. כאילו שהמחשה מילולית הופכת את התזה הזאת למשכנעת יותר. היות והאלגוריה כל כך פשטנית, ככל שפון טרייר מותח את הסרט הוא נעשה משעמם יותר. הרי מרגע שהקונצפט ברור, לא קורה בו דבר בלתי-צפוי. לאור האפוקליפסה הממששת ובאה, הרי אף אחת מהדמויות במלודרמה הזעירה של טרייר לא מעניינת, בטח שלא זו של קירסטן דאנסט העצית.

שפילברג מגרד את תחתית השמאלץ ובעיקר הציניות ב"סוס מלחמה", הסרט שמדיח את קהלו להזדהות עם סוס באמצע אחת המלחמות הקטלניות והאכזריות בהיסטוריה. כשג'ואי הסוס מבכה את חברו, הסוס הגוסס כי התעייף מלסחוב ארטילריה, התזמורת מגיעה לאולפן להקליט תשפוכת סנטימנטים, אבל ברקע מאות סטטיסטים ממחישים את האפסיות שהוליווד מייחסת למיליוני בני האדם שנפשותיהם פרחו במלחה"ע הראשונה ובאלימות בכלל. למעשה, ככל שהסוס מואנש, כך האדם מסוייס: שפילברג מושך אותנו במניפולציות רגשיות כמו בריתמה, ודוהר על החנופה המסחרית כל הדרך לאוסקרים.

ומה להגיד על "הוגו"? למחווה למלייס ערך חינוכי, והלוואי שתוצת בצופיו הצעירים של הסרט זיקה ליצירותיהם של הקולנוענים הראשונים (גם לומייר מוזכרים ביעף). אבל הסרט חותר ליותר מכך. כפי שמלייס היה חלוץ של מדיום חדש, באופן מוגבל וטכני הרבה יותר, גם סקורסזה הוא מהמתנסים המוקדמים במשהו חדש: התלת-ממד. וכך, הסרט יוצר השוואה, באופן המובהק ביותר באמצעות מוטיב הרכבת (מי שצפה יבין). יתכן וסקורסזה הוא במאי גדול ממלייס, אבל ההשוואה אינה הוגנת גם כלפיו. הרי מלייס השקיע יצירתיות אין קץ בסרטיו, ואילו לסקורסזה הגישו התסריטאים שעתיים רצופות של קלישאות על-גבי קלישאות.

קצרה היריעה מלמנות את הסתייגויותי לכל הסרטים המדוברים של השנה, אבל התייחסתי על קצה המזלג לארטיסט, ליורשים ולראנגו ברשימה הזאת. לא, גם את דרייב ואת קעקוע הדרקון לא אהבתי.

היו זמנים באנאטוליה

הסרטים הטובים ביותר שראיתי לשנת 2011

  1. היו זמנים באנאטוליה – Bir Zamanlar Anadolu'da / Nuri Bilge Ceylan, טורקיה. נורי בילגה ג'יילאן כבר התקדם בצעדים בטוחים לקראת מקומו כאחד מגדולי הבמאים הפועלים היום, אבל הסרט הזה כבר מבסס אותו. הסרט מתפרש על פני לילה ובוקר. חיפוש משטרתי אחר מקום קבורתו של נרצח טרי, כשאל החשוד – שאמור לסייע באיתור הגופה – וסוהרו מתלווים תובע ורופא פורנסי. זאת העלילה שמלפנים. העלילה שמאחור מתבהרת לאט לאט, טיפין טיפין, תהליך חקירה סמוי בתוך תהליך החקירה, ובעצם בלי להתגלע החוצה עד הסוף. יצאתי מהסרט בתחושה שלבינה ולרגישות שלי ניתן הקרדיט המירבי, שהוצגה בפני פיסת-חיים עשירה במשמעות אבל נטולת פרשנות. הניחו לי להבין אותה לבד. הסרט כתוב בעדינות של רומן טוב. הוא משוחק מדהים ומצולם מרהיב.
  2. חייבים לדבר על קווין – We Need to Talk About Kevin / Lynne Ramsay, ארה"ב. תשע שנים של שתיקה עברו מאז יצירת-המופת האחרונה של הבמאית הסקוטית לין ראמזי, "מורברן קלאר" (2002). אבל בהחלט היה שווה לחכות לסרטה המלא השלישי. זהו סרט מטריד, שלא לומר מחריד ביותר, על אמו של ילד שביצע טבח בבית-ספרו. האקרובטיקה הכרונולוגית שלו איננה שטיק כמו בכל-כך הרבה סרטים נחותים. היא מייצרת מהלך של אקספוזיציה דמוי פאזל המתמלא לאיטו על-פי ההיגיון ולא על-פי הסדר. על-פני השטח, העיסוק הוא באשמת ההורים, בפרט אשמתה המובנת-מאליה של אמא שלא אהבה את בנה ומשום-מה לא של האבא שקיים איתו יחסי חיבה וקירבה בלי לשים לב שהילד מראה סימני פסיכופט קליני. העיסוק השטחי הזה צריך להתקלף בעיני הצופה כדי לגלות שכבות עמוקות יותר, כמו שאלת אהבת ההורה לילדו והאם היא מותנית. אבל זהו סרט מורכב באופן שאינו ניתן לרדוקציה, ולכן הוא כל-כך מעורר-מחשבה. הוא משוחק למופת. הוא מצולם וערוך למופת. השליטה של לין ראמזי באמנות הבימוי היא מוחלטת.
  3. פרידה – Jodaeiye Nader az Simin / Asghar Farhadi, איראן. תסריט נפלא שעוסק בנושאים טעונים מוסרית, אבל שומר לכל אורכו על ריבוי פנים ומתריס נגד מסקנות נחפזות ושיפוטים נמהרים של הדמויות מצד הצופה. המורכבות של "פרידה" לא פוגמת בבהירות ובראליזם שלו. המגרעת הבולטת היחידה של הסרט היא איך שהוא נראה. רוב התאורה שטוחה ומכוערת.
  4. הערת שוליים – Footnote / יוסי סידר, ישראל. קפיצה סגנונית גדולה מאד, מסרטו האחרון של סידר, דרמת המלחמה המעולה והישירה מאד "בופור", לסרט הזה עם הסינמטוגרפיה המשוכללת והאנרגטית שלו. הערת שוליים הוא סרט על חקר התלמוד ועל פוליטיקה אקדמית, ובאורח פלא, הוא לא משעמם. מדובר בטרגיקומדיה, שמתחילה בצחוק ונגמרת בבכי. הצילום מכיל הרבה תקריבים, המאפשרים למשחק המצויין של שלמה בר-אבא וליאור אשכנזי להרכיב דרמה מרתקת שבין אבא לבן (כך גם צילם אינגמר ברגמן את האם ובתה בסרטו הטוב ביותר, "סונטת סתיו" (1978). אבל כמו בדרך כלל, העיקר הוא הטקסט, ואי אפשר להגיד שהכתיבה של סידר לא השתפרה פלאים מאז "מדורת השבט".
  5. מרתה מארסי מיי מרלין – Martha Marcy May Marlene / Sean Durkin, ארה"ב. סרט ביכורים מפתיע בעוצמתו על מרתה, צעירה יוצאת קומונה דכאנית ומעורערת, שאחותה הבכורה מוצאת אותה אחרי שנתיים של נתק ולא מצליחה להוציא ממנה כל מידע על תקופת העדרה. הסרט כתוב לעילא, משוחק מצויין, מצולם יפה וערוך בצורה שמבלבלת באופן מכוון בין הווה לעבר, כדי לשקף את מצבה הנפשי הטראומטי של מרתה (שנקראה מארסי מיי על-ידי חברי הקומונה). השימוש בתחבולה מבריק ויוצר מותחן פסיכולוגי מרתק.
  6. מאניבול – Moneyball / Bennet Miller, ארה"ב. סרט שהולך על בטוח המספר של איש מסתכן. אבל זה ממש לא נורא. כמה שמאניבול קונבנציונאלי ונוסחתי, הוא בכל זאת עשוי נהדר מכל הבחינות. זה סרט בלי שום דבר רענן להגיד, בלי עומק, בלי תובנות מתוחכמות במיוחד, אבל הוא עושה משהו סטנדארטי בצורה איכותית וזורמת, ותענוג לצפות בו.
  7. סערת רוחות – Take Shelter / Jeff Nichols, ארה"ב. סרט הסופה המתקרבת האולטימטיבי, כי הסופה המתקרבת בו היא ממשית כביכול, ובכל זאת גם מטאפורית. גיבורת הסרט היא אווירת הקדרות המאיימת. הכישרון הסינמטוגרפי של ג'ף ניקולס היה ניכר כבר ב"Shotgun Stories", אבל הסיפור שם היה חלש. כאן הוא טוב יותר. עדיין אין לו עומק רב, והוא מתגולל מעט בעצלתיים, אבל איפיוני הדמויות השתפרו והם אמינים מספיק כדי להחזיק את האווירה. אני מאד מאד אוהב את מייקל שאנון, כאן בתפקיד ראשי.
  8. חוף מבטחים – Le Havre / Aki Kaurismäki, צרפת. הבמאי הפיני אקי קאוריסמקי הוא בהחלט אחד החזקים בדורנו, עשה כבר די הרבה סרטים והכזיב לעתים רחוקות מאד. הרף שהציב בכמה מסרטיו הוא מאד גבוה, ואי אפשר להגיד שחוף מבטחים מגיע אל הרף הזה. בכל זאת, לא התאכזבתי. זוהי תמונה של עיירת חוף צרפתית קריקטורית, ולגמרי בניגוד לאופנה הקולנועית של ארבעים השנים האחרונות, היא מאוכלסת רק בדמויות שכוונתיהן טהורות, ואין בה ממש "איש רע" כלשהו. אין להתפלא אם סרט כזה נחתם בסוף מן האגדות. אבל כתמיד, קאוריסמקי איננו חותר לריאליזם. הוא מעביר את התובנות שלו במינימליזם, והסרט מנצח בזכות החוכמה הפשוטה והארצית שלו, ההומור הדק, האקטואליות החברתית והסינמטוגרפיה הפשוטה והיפה. מעניין אגב להשוותו ל"עדן במערב" המשובח של קוסטה-גבראס, בעל הנושא הדומה. התלונה העיקרית שלי היא על השחקן הראשי, אנדרה וילמס, שהוא בעל חזות מקסימה אבל מזייף לעתים די קרובות. קאטי אוטינן, המוזה הקבועה של קאוריסמאקי, נמצאת כאן בתפקיד משני, אבל מתבלטת מאד לטובה כמובן.
  9. ראמפארט – Rampart / אורן מוברמן, ארה"ב. על אף שהוא מתבסס על תרחישים אמיתיים יותר, ראמפארט הוא התרומה של אורן מוברמן למסורת "קצין המשטרה הרע" (Bad Lieutenant), אחרי אבּל פרארה ווורנר הרצוג, מסורת שבה מקצועו של הגיבור הוא אכיפת החוק אבל הוא אדם רקוב מהיסוד. הוא לא טוב כמו סרטי Bad Lieutenant של פרארה ושל הרצוג, והוא ממש לא מתקרב לרמה של "השליח" של מוברמן, אבל הוא סרט די טוב בכל זאת. אין בו תובנות יוצאות דופן, הצילום הרופף מצליח לעצבן לעתים, והוא לא מוציא את המיטב מהשחקנים המככבים בו, אבל הוא מעניין ונוגע ושומר על מעמדו של מוברמן כיוצר מבטיח.
מצאתי עניין ב"The Sunset Limited" של טומי לי ג'ונס, על פי טקסט של קורמק מקארתי, גם אם לא נראה לי שדמותו של סמואל ל. ג'קסון היתה אמורה לעצבן אותי כל כך. זה סרט דואט שלא ממש נוסק לגבהים של "הארוחה שלי עם אנדרי" או משהו כזה, אבל הדיאלוג מושקע ומצליח לחמוק מקלישאות.
"אלוהי הקטל" (Carnage) של פולנסקי, גם הוא למעשה קאמרי, פרי עטה של יסמינה רזה, מזכיר מאד את המחזה "מי מפחד מוירג'יניה וולף" שגם במרכזו שני זוגות וכולם רבים עם כולם (והוא פחות טוב). זה סרט נבון עם משחק מעולה וצילום יפה, ואני ממליץ עליו, אפילו שהוא מפוספס. הוא מתחיל ראליסטי ומבליח בכמה רגעים מצחיקים מאד, אבל ככל שהוא מסלים, בתקווה להגביר את הקומדיה, הוא דווקא מרגיש מעושה יותר וכך מאבד מכוחו. לבסוף, כשכבר אין לו לאן ללכת, הוא פשוט מאכזב במבט לאחור. בכל זאת סרט מרשים.

חייבים לדבר על קווין