המקרין

המקרין
הסרט עצר ולהט נורת המקרן פער חור תופח בתמונה. המקרין, כמעט נחנק מפופקורן, מיהר להגיף את תריס הנורה, הדליק את האור באולם והחיש את הסרט אל הסלוטייפ. הקהל הקים רחש קל שנועד להידמות לכעס כבוש, בעת שהמקרין החזיר את הסלילים למקומם על המכונה ופיתל את הסרט במיומנות על מסלול גלגליו. כעבור דקה נכבו האורות והעלילה נמשכה.

.

זהו מופעו הראשון של הסיפורון שלעיל. אבל היות והוא לא השאיר אתכם אדישים, חמישה אחרים שלי הופיעו במוסף "תרבות וספרות" של יום שישי האחרון (והם מצטרפים אל עשרה שהופיעו שם בספטמבר).

מודעות פרסומת

גגות והגיגים

אירוע השירה "על גגות" יתקיים מחר – יום חמישי, בשעה 20:30

על גג "הנסיך הקטן" (החדש) בכתובת נחלת בנימין 18, תל-אביב.

תנחה ריקי בליך. נשוררה:

רועי ארד, חגית גרוסמן, אורן בן סימון, ערן הדס, יואב עזרא, אריק א., מיכל דר, מתי שמואלוף, אסנת סקובלינסקי, אפרת מישורי, אמיר בוגן, אמיר מנשהוף, יחזקל נפשי, עודד כרמלי, שלמה קראוס, קמה ורדי, שלי חן, רונית חדד ואנכי.

על המוזיקה אמונים דגן וואלד ואמיר בוגן.

אם תנוח עלי הרוח אקרא מסיפורוני הקצרים החדשים במקום שירים. אבל קשה לדעת.

הנה שלושה מהם:

סוכת האבן

בצל סוכת אבן נפגשו איש יחף ותְכוֹל טורבן עם איש נעול ותְרוֹג תרבוש. אמר תכול הטורבן: אבקש שתכבד דתי ותשיל נעליך. אמר תרוג התרבוש: אנא כבד מסורתי ואל תפנה אלי כשאתה יחף. נעל תכול הטורבן את הנעליים שהשיל תרוג התרבוש. אחר ירדו יחדיו אל חוף הים לאורך שורת אילנות. אמר האחד: אלֹהַי שלה את השמש ממצולות הים. אמר חברו: נהפוך הוא – אלהי סחט את השמש עד אשר ניגר ממנה הים. פנו אל החמה בבקשה שתחרוץ משפט. הסמיקה היא במבוכה ונסוגה חרש אל מאחורי הגלים.

חליטה

אני מכין לך חליטת צמחים: לואיזה בשביל הגרון, קמומיל על מנת שיוקל לך לישון, נפית תמשוך החתול אל צדך, וגינקו כדי שתטיבי לזכור שהכנתי לך.

האיש בקהל

אינני מבין מה עלי לעשות כדי לרָצותך. כאשר סיפרתי את האמת בגילוי לב, צהל כל הקהל מלבדך. כאשר שיקרתי שקרים, מחאו כפיים הכל מלבדך.

– שקר כפי שבאמת משקרים.

בפארק השעשועים

"אני רוצה בלון כחול! בלון כחול אני רוצה!"

"הנה לך בלון כחול, רוזמונד!"

הסבירו לה שיש בתוכו גז שהוא קל מהאוויר באטמוספרה, כך ש– וכו' וכו'.

"אני רוצה לשחרר אותו –" אמרה בפשטות.

"לא היית מעדיפה לתת אותו לילדה העניה שם?!?"

"לא, אני רוצה לשחרר אותו –!"

היא משחררת את הבלון ועוקבת אחריו במבטה עד העלמו בשמי התכלת.

"עכשיו את לא מתחרטת שלא נתת אותו לילדה העניה?!?"

"כן, הייתי מעדיפה לתת אותו לילדה העניה!"

"הנה לך עוד בלון כחול; תני לה אותו במתנה!"

"לא, אני רוצה לשחרר גם אותו אל שמי התכלת!" –

היא עוזבת אותו.

מביאים לה בלון כחול שלישי.

על דעת עצמה היא ניגשת אל הילדה העניה, נותנת לה אותו ושחה: "את תשחררי אותו!"

"לא!" אומרת הילדה העניה ומתבוננת בבלון בהתרגשות.

בחדר, הבלון פרח אל התקרה, נשאר שם שלושה ימים, כהה, הצטמק ונפל שדוד כמו שק שחור.

הילדה העניה חשבה: "הייתי צריכה לשחרר אותו בחצר אל שמי התכלת ולהביט בו, להביט בו עף –!"

בינתיים קיבלה הילדה העשירה עשרה בלונים נוספים, וביום אחד קנה לה הדוד קארל את כל שלושים הבלונים באחת. עשרים מתוכם הפריחה השמיימה ועשרה חילקה לילדים עניים. מאז כבר לא התעניינה בבלונים בכלל.

"בלונים טפשיים –" היתה אומרת.

על כן חשבה אותה הדודה אידה לבוגרת יחסית לגילה!

הילדה העניה עוד חלמה: "הייתי צריכה לשחרר אותו בחוץ אל שמי התכלת ולהביט ולהביט בו עף –!"

 

 

Im Volksgarten / Peter Altenberg, 1904

מגרמנית: אני