הסרטים הטובים ביותר של 2011

זהו עדכון נוסף של הרשימה, כדי לעגל אותה ולהוציא מתוכה את סרטי ז'אנר האימה, שהוא הקינק האישי שלי, אותם אני מפרסם כעת ברשימה נפרדת.
במקור פרסמתי אותה ביום הראשון של 2012, ובתגובה לרשימות של מבקרי הקולנוע שלנו.

אני משמר את הגילוי הנאות שלא ראיתי את כל רבבות הסרטים שנעשו ב-2011, ואפילו לא את כל עתירי-הקופות ושוברי-הפרסים. כמו תמיד, גם את כמה מהסרטים הטובים של השנה הזאת אגלה רק ממרחק שנים.

נגד פסיקת חז"ל, אני מציין קודם מה לא בבית-ספרנו: לא, לא "אקס-מן: ההתחלה" ולא "כוכב הקופים: המרד", כי קופים, גם שאינם מהונדסים גנטית, הם אכן סופר-אינטליגנטיים לעומת התסריטאים האלה. אבל גם לא אלמודובר, מאליק, פון טרייר ובלה טאר המנופחים. "הסוס מטורינו" מזכיר קצת את החמור "בלתזאר" (1966) של ברסון, בגלל הסוס, הגוסס, כנראה מכובד העול האלגורי שבלה טאר העמיס עליו. אבל בעיקר מדובר בחיקוי חיוור מאד של "האי העירום" (1960) של קאנטו שינדו, סרט גאוני נטול כל דיאלוג שגורם לנו לחשוב על הקיום שלנו על-ידי תיאור חייה הסיזיפיים של משפחה המקיימת את עצמה לבד על אי יפאני זעיר. לעומת הישירות והפשטות אצל שינדו, טאר מתפלפל בארמז מיותר לניטשה, תוקע באמצע הסרט מונולוג ניהיליסטי-כביכול שהוא בעצם דרשה דתית חמורת-סבר, מקשט במוזיקה איומה ופאתטית (הרמוניות ורקמייסטר, מישהו?) ובאופן כללי מעודן כמו מהלומת-פטיש. הסרט לא ממש מדבר על סיזיפיה כמו שהוא סתם גורם ללאות ומועקה אצל הצופה.

עוד לא גלגלתי את העיניים באף סרט של טרנס מאליק כמו ב"עץ החיים", וזה אומר המון. הסרט מצהיר כי הוא מבוסס על דיכוטומיה בין "טבע" ל"חסד". ואז הוא מראה לנו משפחה ובה האבא מייצג את ה"טבע", כלומר הוא שמוק שמכריח את בניו לקרוא לו "אדוני" ומתלונן בפניהם שהדשא של השכן ירוק יותר (ממש כך. מי צריך מקוריות?). האמא, לעומת זאת מייצגת את ה"חסד", כלומר בת-קולה מהווייסאובר מדרבנת את הבנים בקול לטפני "לאהוב כל עלה" (השמאלץ במקור. אני לא ממציא). כאילו שהשטויות האלו לא מספיקות, הסרט ניחן באקסקורסוס ארוך עם תמונות נעות וערבות-לעין של מים, מדבריות, יערות וחלל חיצון. נטע קראה לזה "שומרי מסך", ושומרי המסך האלה תופסים איזה עשרים דקות. ברור מההקשר שאמורה להיות להם משמעות דתית, משהו כמו "תראי כמה הבריאה גדולה והאבל שלך קטן" אבל כל מה שמאליק מצליח לעשות איתם זה להראות עד כמה שהדת היא דבר בנאלי ובלתי-בוגר.

עוד לא הצלחתי להבין במה גדולת "מלנכוליה", על אף שברור לי המשל הבומבאסטי לפיו הדיכאון הוא כן סוף העולם. כאילו שהמחשה מילולית הופכת את התזה הזאת למשכנעת יותר. היות והאלגוריה כל כך פשטנית, ככל שפון טרייר מותח את הסרט הוא נעשה משעמם יותר. הרי מרגע שהקונצפט ברור, לא קורה בו דבר בלתי-צפוי. לאור האפוקליפסה הממששת ובאה, הרי אף אחת מהדמויות במלודרמה הזעירה של טרייר לא מעניינת, בטח שלא זו של קירסטן דאנסט העצית.

שפילברג מגרד את תחתית השמאלץ ובעיקר הציניות ב"סוס מלחמה", הסרט שמדיח את קהלו להזדהות עם סוס באמצע אחת המלחמות הקטלניות והאכזריות בהיסטוריה. כשג'ואי הסוס מבכה את חברו, הסוס הגוסס כי התעייף מלסחוב ארטילריה, התזמורת מגיעה לאולפן להקליט תשפוכת סנטימנטים, אבל ברקע מאות סטטיסטים ממחישים את האפסיות שהוליווד מייחסת למיליוני בני האדם שנפשותיהם פרחו במלחה"ע הראשונה ובאלימות בכלל. למעשה, ככל שהסוס מואנש, כך האדם מסוייס: שפילברג מושך אותנו במניפולציות רגשיות כמו בריתמה, ודוהר על החנופה המסחרית כל הדרך לאוסקרים.

ומה להגיד על "הוגו"? למחווה למלייס ערך חינוכי, והלוואי שתוצת בצופיו הצעירים של הסרט זיקה ליצירותיהם של הקולנוענים הראשונים (גם לומייר מוזכרים ביעף). אבל הסרט חותר ליותר מכך. כפי שמלייס היה חלוץ של מדיום חדש, באופן מוגבל וטכני הרבה יותר, גם סקורסזה הוא מהמתנסים המוקדמים במשהו חדש: התלת-ממד. וכך, הסרט יוצר השוואה, באופן המובהק ביותר באמצעות מוטיב הרכבת (מי שצפה יבין). יתכן וסקורסזה הוא במאי גדול ממלייס, אבל ההשוואה אינה הוגנת גם כלפיו. הרי מלייס השקיע יצירתיות אין קץ בסרטיו, ואילו לסקורסזה הגישו התסריטאים שעתיים רצופות של קלישאות על-גבי קלישאות.

קצרה היריעה מלמנות את הסתייגויותי לכל הסרטים המדוברים של השנה, אבל התייחסתי על קצה המזלג לארטיסט, ליורשים ולראנגו ברשימה הזאת. לא, גם את דרייב ואת קעקוע הדרקון לא אהבתי.

היו זמנים באנאטוליה

הסרטים הטובים ביותר שראיתי לשנת 2011

  1. היו זמנים באנאטוליה – Bir Zamanlar Anadolu'da / Nuri Bilge Ceylan, טורקיה. נורי בילגה ג'יילאן כבר התקדם בצעדים בטוחים לקראת מקומו כאחד מגדולי הבמאים הפועלים היום, אבל הסרט הזה כבר מבסס אותו. הסרט מתפרש על פני לילה ובוקר. חיפוש משטרתי אחר מקום קבורתו של נרצח טרי, כשאל החשוד – שאמור לסייע באיתור הגופה – וסוהרו מתלווים תובע ורופא פורנסי. זאת העלילה שמלפנים. העלילה שמאחור מתבהרת לאט לאט, טיפין טיפין, תהליך חקירה סמוי בתוך תהליך החקירה, ובעצם בלי להתגלע החוצה עד הסוף. יצאתי מהסרט בתחושה שלבינה ולרגישות שלי ניתן הקרדיט המירבי, שהוצגה בפני פיסת-חיים עשירה במשמעות אבל נטולת פרשנות. הניחו לי להבין אותה לבד. הסרט כתוב בעדינות של רומן טוב. הוא משוחק מדהים ומצולם מרהיב.
  2. חייבים לדבר על קווין – We Need to Talk About Kevin / Lynne Ramsay, ארה"ב. תשע שנים של שתיקה עברו מאז יצירת-המופת האחרונה של הבמאית הסקוטית לין ראמזי, "מורברן קלאר" (2002). אבל בהחלט היה שווה לחכות לסרטה המלא השלישי. זהו סרט מטריד, שלא לומר מחריד ביותר, על אמו של ילד שביצע טבח בבית-ספרו. האקרובטיקה הכרונולוגית שלו איננה שטיק כמו בכל-כך הרבה סרטים נחותים. היא מייצרת מהלך של אקספוזיציה דמוי פאזל המתמלא לאיטו על-פי ההיגיון ולא על-פי הסדר. על-פני השטח, העיסוק הוא באשמת ההורים, בפרט אשמתה המובנת-מאליה של אמא שלא אהבה את בנה ומשום-מה לא של האבא שקיים איתו יחסי חיבה וקירבה בלי לשים לב שהילד מראה סימני פסיכופט קליני. העיסוק השטחי הזה צריך להתקלף בעיני הצופה כדי לגלות שכבות עמוקות יותר, כמו שאלת אהבת ההורה לילדו והאם היא מותנית. אבל זהו סרט מורכב באופן שאינו ניתן לרדוקציה, ולכן הוא כל-כך מעורר-מחשבה. הוא משוחק למופת. הוא מצולם וערוך למופת. השליטה של לין ראמזי באמנות הבימוי היא מוחלטת.
  3. פרידה – Jodaeiye Nader az Simin / Asghar Farhadi, איראן. תסריט נפלא שעוסק בנושאים טעונים מוסרית, אבל שומר לכל אורכו על ריבוי פנים ומתריס נגד מסקנות נחפזות ושיפוטים נמהרים של הדמויות מצד הצופה. המורכבות של "פרידה" לא פוגמת בבהירות ובראליזם שלו. המגרעת הבולטת היחידה של הסרט היא איך שהוא נראה. רוב התאורה שטוחה ומכוערת.
  4. הערת שוליים – Footnote / יוסי סידר, ישראל. קפיצה סגנונית גדולה מאד, מסרטו האחרון של סידר, דרמת המלחמה המעולה והישירה מאד "בופור", לסרט הזה עם הסינמטוגרפיה המשוכללת והאנרגטית שלו. הערת שוליים הוא סרט על חקר התלמוד ועל פוליטיקה אקדמית, ובאורח פלא, הוא לא משעמם. מדובר בטרגיקומדיה, שמתחילה בצחוק ונגמרת בבכי. הצילום מכיל הרבה תקריבים, המאפשרים למשחק המצויין של שלמה בר-אבא וליאור אשכנזי להרכיב דרמה מרתקת שבין אבא לבן (כך גם צילם אינגמר ברגמן את האם ובתה בסרטו הטוב ביותר, "סונטת סתיו" (1978). אבל כמו בדרך כלל, העיקר הוא הטקסט, ואי אפשר להגיד שהכתיבה של סידר לא השתפרה פלאים מאז "מדורת השבט".
  5. מרתה מארסי מיי מרלין – Martha Marcy May Marlene / Sean Durkin, ארה"ב. סרט ביכורים מפתיע בעוצמתו על מרתה, צעירה יוצאת קומונה דכאנית ומעורערת, שאחותה הבכורה מוצאת אותה אחרי שנתיים של נתק ולא מצליחה להוציא ממנה כל מידע על תקופת העדרה. הסרט כתוב לעילא, משוחק מצויין, מצולם יפה וערוך בצורה שמבלבלת באופן מכוון בין הווה לעבר, כדי לשקף את מצבה הנפשי הטראומטי של מרתה (שנקראה מארסי מיי על-ידי חברי הקומונה). השימוש בתחבולה מבריק ויוצר מותחן פסיכולוגי מרתק.
  6. מאניבול – Moneyball / Bennet Miller, ארה"ב. סרט שהולך על בטוח המספר של איש מסתכן. אבל זה ממש לא נורא. כמה שמאניבול קונבנציונאלי ונוסחתי, הוא בכל זאת עשוי נהדר מכל הבחינות. זה סרט בלי שום דבר רענן להגיד, בלי עומק, בלי תובנות מתוחכמות במיוחד, אבל הוא עושה משהו סטנדארטי בצורה איכותית וזורמת, ותענוג לצפות בו.
  7. סערת רוחות – Take Shelter / Jeff Nichols, ארה"ב. סרט הסופה המתקרבת האולטימטיבי, כי הסופה המתקרבת בו היא ממשית כביכול, ובכל זאת גם מטאפורית. גיבורת הסרט היא אווירת הקדרות המאיימת. הכישרון הסינמטוגרפי של ג'ף ניקולס היה ניכר כבר ב"Shotgun Stories", אבל הסיפור שם היה חלש. כאן הוא טוב יותר. עדיין אין לו עומק רב, והוא מתגולל מעט בעצלתיים, אבל איפיוני הדמויות השתפרו והם אמינים מספיק כדי להחזיק את האווירה. אני מאד מאד אוהב את מייקל שאנון, כאן בתפקיד ראשי.
  8. חוף מבטחים – Le Havre / Aki Kaurismäki, צרפת. הבמאי הפיני אקי קאוריסמקי הוא בהחלט אחד החזקים בדורנו, עשה כבר די הרבה סרטים והכזיב לעתים רחוקות מאד. הרף שהציב בכמה מסרטיו הוא מאד גבוה, ואי אפשר להגיד שחוף מבטחים מגיע אל הרף הזה. בכל זאת, לא התאכזבתי. זוהי תמונה של עיירת חוף צרפתית קריקטורית, ולגמרי בניגוד לאופנה הקולנועית של ארבעים השנים האחרונות, היא מאוכלסת רק בדמויות שכוונתיהן טהורות, ואין בה ממש "איש רע" כלשהו. אין להתפלא אם סרט כזה נחתם בסוף מן האגדות. אבל כתמיד, קאוריסמקי איננו חותר לריאליזם. הוא מעביר את התובנות שלו במינימליזם, והסרט מנצח בזכות החוכמה הפשוטה והארצית שלו, ההומור הדק, האקטואליות החברתית והסינמטוגרפיה הפשוטה והיפה. מעניין אגב להשוותו ל"עדן במערב" המשובח של קוסטה-גבראס, בעל הנושא הדומה. התלונה העיקרית שלי היא על השחקן הראשי, אנדרה וילמס, שהוא בעל חזות מקסימה אבל מזייף לעתים די קרובות. קאטי אוטינן, המוזה הקבועה של קאוריסמאקי, נמצאת כאן בתפקיד משני, אבל מתבלטת מאד לטובה כמובן.
  9. ראמפארט – Rampart / אורן מוברמן, ארה"ב. על אף שהוא מתבסס על תרחישים אמיתיים יותר, ראמפארט הוא התרומה של אורן מוברמן למסורת "קצין המשטרה הרע" (Bad Lieutenant), אחרי אבּל פרארה ווורנר הרצוג, מסורת שבה מקצועו של הגיבור הוא אכיפת החוק אבל הוא אדם רקוב מהיסוד. הוא לא טוב כמו סרטי Bad Lieutenant של פרארה ושל הרצוג, והוא ממש לא מתקרב לרמה של "השליח" של מוברמן, אבל הוא סרט די טוב בכל זאת. אין בו תובנות יוצאות דופן, הצילום הרופף מצליח לעצבן לעתים, והוא לא מוציא את המיטב מהשחקנים המככבים בו, אבל הוא מעניין ונוגע ושומר על מעמדו של מוברמן כיוצר מבטיח.
מצאתי עניין ב"The Sunset Limited" של טומי לי ג'ונס, על פי טקסט של קורמק מקארתי, גם אם לא נראה לי שדמותו של סמואל ל. ג'קסון היתה אמורה לעצבן אותי כל כך. זה סרט דואט שלא ממש נוסק לגבהים של "הארוחה שלי עם אנדרי" או משהו כזה, אבל הדיאלוג מושקע ומצליח לחמוק מקלישאות.
"אלוהי הקטל" (Carnage) של פולנסקי, גם הוא למעשה קאמרי, פרי עטה של יסמינה רזה, מזכיר מאד את המחזה "מי מפחד מוירג'יניה וולף" שגם במרכזו שני זוגות וכולם רבים עם כולם (והוא פחות טוב). זה סרט נבון עם משחק מעולה וצילום יפה, ואני ממליץ עליו, אפילו שהוא מפוספס. הוא מתחיל ראליסטי ומבליח בכמה רגעים מצחיקים מאד, אבל ככל שהוא מסלים, בתקווה להגביר את הקומדיה, הוא דווקא מרגיש מעושה יותר וכך מאבד מכוחו. לבסוף, כשכבר אין לו לאן ללכת, הוא פשוט מאכזב במבט לאחור. בכל זאת סרט מרשים.

חייבים לדבר על קווין

בבקשה בלי קרח

היום הלך לעולמו קלוד שברול. שברול היה מהגרעין הקשה של האוטֵרים (auteur) של הגל החדש הצרפתי, אלה כמו טריפו וגודאר שהתחילו כמבקרים בכתב-העת קאיה דו סינמה (Cahiers du cinéma) לפני שהיו לבמאים שהטביעו חותם גדול על אמנות הקולנוע. ב-1955, במהלך ראיון עם אלפרד היצ'קוק, שברול וטריפו כה מוכי-סנוורים היו שמעדו ונפלו למי מזרקה, ולפי וויקיפדיה היצ'קוק אמר שהוא נזכר בהם בכל פעם שהוא רואה שתי קוביות קרח בכוס המשקה שלו. אבל מי כמו במאים של סרטי מתח יודעים שקרח "מטופל" במשקה היא שיטת סימום והרעלה קלאסית.

קוביות קרח

תהילת העולמים של היצ'קוק מונצחת עד היום בשיעתוק דוגמטי בחוגי הקולנוע, בערוצי הסרטים ובתעשיית המדיות. בבחינה אובייקטיבית היצ'קוק פיתח שיטה סינמטוגרפית והיה אשף בנושאים של ניגודי צל וצבע, קומפוזיציה ופריימינג. הוא ידע איך לעשות סרטים נאים, נעימים לצפיה וקצביים, מלוהקים בשחקני הצמרת של הוליווד של "תור הזהב". את החוזק שלו במלאכת הבימוי איזנה חולשתו הטקסטואלית. לעומקו של דבר איכותם של סרטיו היתה תלויה בתסריטאי, והתסריטאים השתנו. פסגת יצירתו "החלון האחורי" העניקה לכישרון הבימוי האדיר הזה, לג'ימי סטוארט הכריזמטי ולגרייס קלי הפנטאסטית, טקסט נבון, שקול ורגיש מאת ג'ון מייקל הייז ע"פ קורנל וולריץ'. לעומת זאת סרטים כמו "רבּקה" ו"הנאשם" (The Wrong Man)  היו בזבוז של כשרון, ולמרבה הצער מעטים מאד מסרטיו התקרבו לרמה של החלון האחורי. היצ'קוק אולי היה גיבורם של קלוד שברול, בריאן דה פלמה, ועוד רבים שהושפעו ממנו מכמה בחינות, אבל הוא פשוט לא ידע טקסט טוב מרע.

הגל החדש הצרפתי ניחן מבחינה תכנית בדגש על צעירים, על תרבות צעירה והתופעה החברתית של מתן חשיבות לתרבות הפופולרית, על ערכים ליברליים של שנות השישים כמו אהבה חופשית (יותר), כך זה היה בתחילת השנות השישים, ומאוחר יותר, לקראת ואחרי ארועי מאי '68 ועליית הפוסט-קולוניאליזם – גם פוליטיקה התנגדותית ורדיקאלית. מבחינה פורמאלית הוא ניחן בחידושים של "שבירת טאבואים" כמו הג'אמפ קאטים שהתפרסם בהם גודאר אחרי "עד כלות הנשימה" שלו (אם כי נעשו בכלל בעקבות הצעה של ז'אן-פייר מלוויל). אבל לא אלה ולא אלה קופצים לי לראש כשאני חושב על הגל החדש הצרפתי. בעיקר מזדעקים מסרטי רוב הבמאים האלה: השכלתנות והאינטלקטואליזם, המנוכרות הרגשית, העדר ההומור האנושי.

את השכלתנות-אינטלקטואליזם מדגים ביתר שאת הסרט האנתרופולוגי "כרוניקה של קיץ" מאת ז'אן רוּש (1961), שיצר עד אז סרטים אנתרופולוגיים בקולוניות הצרפתיות באפריקה, ועכשיו הפנה את אותה התנשאות אינטלקטואלית מרוחקת אל פריז. את הניכור הרגשי לקחו צרפתי הגל החדש כנראה מרובּר ברסון, במאי ותיק יותר שסרטיו הראשונים היו גאוניים-שמימיים, אבל שירד החל משנות החמישים מהפסים והורה לשחקנים שלו לא להביע שום רגש (זה סיפור ארוך – הוא גם התיש אותם בעשורות טייקים, סימן להם בגיר על הרצפה כל צעד סתמי, כל דבר כדי להופכם לרובוטים. הוא כתב תאוריה שלמה על זה למי שמעוניין לקרוא את התירוצים). הומור יש קצת למשל אצל גודאר (אצל טריפו אני לא מוצא בכלל) אבל הוא סוג של הומור קר. אני אשאיר את הקביעה הזאת סתומה לגמרי כאן, אבל כדי להתרשם אולי למה אני סובר כך, השוו למשל את הקצרצרון המשעשע שלו "שרלוט והז'ול שלה" (1960) לקומדיה אל'איטליאנה ממוצעת של אותה תקופה. עדיין תכעסו עלי אבל אולי זה יסמן כיוון מחשבה.

קלוד שברול

סרטי אריק רומר, או למשל "האם והזונה" של ז'אן אסטאש (1973) הם סרטים על רגשות, על רומנטיקה ועל זוגיות. עם זאת כל כולם דיבורים. אפילו בסצנות הסקס המעטות והנועזות אצל אסטאש, בעיקר מדברים. על הרגש אנחנו יודעים רק מתוכן השיחות, שמנתחות את הרגש. למעשה אין רגשות בסרטים האלה אלא ניתוחים אינטלקטואליים של רגשות, מפולפלים באיזכורי פילוסופים. ב"הלילה שלי אצל מוד" (1969) מוזכר בלז פסקל חמש או שש פעמים, למשל. זה סרט על זיונים, אבל אין בו מיניות. הוא אימפוטנטי, וזקפתו היחידה היא עבור הקשקוש האינטלקטואלי. זוהי תופעה כללית בגל החדש הצרפתי: כאילו יש עניין, אובססיבי ממש, ברגשות, באהבה, בסקס, אבל אין רגשות, אין אהבה, וגם באנה קארינה הכוסית אצל גודאר ובגופות הערומים השלובים אצל אסטאש אין סקס. היוצרים כאילו רוצים להפיח בדמויות הצעירים הפוחזים אצלם חיי נפש, תשוקות ויצרים, אבל נתקלים שוב ושוב בקליפה קשה של מלל שכלתני שאינם יכולים בלעדיו. הצופה הרגיש עשוי לראות שרוב הדמויות בסרטי הגל החדש נשארות קליפות ריקות, בלי התכולה הרגשית שבאמת הופכת דמות לראליסטית, והדבר משרה על הסרטים כפור, והסרטים הם באמת מין קוביות קרח (יוצאים דופן בעיני, מלבד שברול, גם ז'אק רוזיה הגאון שהשיכחה אותו היא פשע, ואצלו הדמויות מונפשות ודמן חם, וגם ז'אן-פייר מלוויל שכמו שברול הוא במאי ז'אנרי והסיפור איתו מורכב יותר).

רבים מחשיבים את "סרז' היפה" (1958) של שברול ליריית הפתיחה של הגל החדש הצרפתי, ומיחסים לו איזו זכות ראשונים. זה סרט לא רע, אבל לשברול לקח בערך עשר שנים של סרטים לא מדהימים עד שהבשיל ממש (אני חושד שבמידת מה עזרה השפעת "הסמוראי" של מלוויל (1967)). "איילות" (Les Biches, 1968) פתח צרור ארוך של סרטי מתח מבויימים ומשוחקים להפליא, שגם הטקסט בהם נפלא פשוט כי בדרך-כלל כתב או עיבד אותו שברול בעצמו. שברול, שלא כמו היצ'קוק, הבין את חשיבות הסיפור והדמויות וידע לכתוב באמינות ובתובנה פסיכולוגית אמיתית (זוכרים את הניתוח הפסיכולוגי המשומר שחותם את "פסיכו"? את כל מה שהבנו לבד על מניעי הרוצח, היצ'קוק טורח לספר לנו, או כנראה לעצמו, כי דווקא הוא שהתקשה. זה קורה לצערי גם בעוד סרטים טובים, למשל "המציצן" של מייקל פאוול (Peeping Tom, 1960) אבל בעיקר בגרועים).

סטפאן אודראן וז'קלין סאסאר ב"איילות" (1968)

אחרי מותחן ריגול אחד (la Route De Corinthe, 1967), סרט בינוני וזניח ששברול ביים אבל לא כתב, הוא התנער מההיצ'קוקיות היתרה והחל לכתוב או לעבד את הטקסטים בעצמו. המותחנים שלו ברובם המוחלט הם מותחני-דרמה, שעוסקים באנשים רגילים בסיטואציות רגילות. נכון, גם להיצ'קוק ולקלוזו היו כאלה, אבל את שברול מייחדים גיבורים המונעים לפעול בצורה לא מוסרית בעליל, והסרטים הם רשומות של תהליכי הנפש ומערכות-היחסים הסובבים את הכשלון המוסרי. האפרוריות המוסרית הזאת מייחדת את שברול אולי יותר מכל. גיבורי סרטיו נראים לנו כשהם למשל זוממים רצח, או מכסים עקבות של רצח בלהט הרגע, ממגוון של מניעים – בדרך כלל רומנטיים, אבל לעתים גם נקמה ("שהחיה תמות" 1969), או סיבות אישיות אחרות שונות ומשונות, לפעמים בעלות סובטקסט חברתי (למשל "הטקס" 1995, "ויולט נוזיה" 1978).

המתח הוא במידה רבה מאד פסיכולוגי. המורכבות הפסיכולוגית של הדמויות יוצרת סיטואציות מורכבות והסיטואציות המורכבות מאלצות מורכבות פסיכולוגית אצל הדמויות. אבל הדמויות נוטות לחתוך את חיבוטי הנפש בסכין, גם במובן מילולי אבל גם פיגורטיבית מבחינת ההחלטיות שהן אוזרות, תמיד בהגיון אבל גם בהפתעה. בתיווך שחקנים כמו סטפאן אודראן (Stéphane Audran), מישל בוקט (Michel Bouquet), וסנדרין בונייר (Sandrine Bonnaire), שגם הפוקר-פייס אצלם מתפוצץ מלהט פנימי מודחק, לחלוחית בעין ועיקום קטן בזווית הפה, הדמויות מהפנטות. אלה אינן דמויות של פושעים סטריאוטיפיים נוסח אל קאפון, של רוצחים פסיכופטיים נוסח המנסרים מטקסס, של ארכי-נבלים מקומיקס, אלא דמויות זעיר-בורגניות בסיטואציות יומיומיות. אנחנו מזהים בהן את עצמנו ואת הצדדים האפלים שלנו.

כאילו יש ברירה האם להזדהות עם גיבור "שהחיה תמות", שבוער לו לנקום את הרג בנו בתאונת פגע-וברח נמנעת. כאילו יש ברירה האם להזדהות עם גיבור "לפני שהלילה יורד" (1971) המסתיר בהצלחה מעשה נורא. כשמבינים את שברול, ההכרעה מסתברת כחלום באספמיה. אי אפשר לקבל את מעשי הדמויות הללו בשום פנים ואופן, אבל גם אי אפשר שלא לשים את עצמך במקומן להבין את מניעיהן ולו הבנה מינימלית ומוגבלת. ספק אם המתח בסרטים האלה הוא בעיקרו מתח המוכר לנו מסרטי מתח רגילים: מפני מה שעלול לקרות לגיבור בדמות איום חיצוני. במידה רבה מאד המתח והחרדה הם פנימיים לגיבור. הגיבור בעצם מאיים על עצמו, והמאבק הוא נפשי, דילמה איומה בין האינטרס האישי לציווי המוסרי, שאנחנו הולכים ונחרדים לקראת התגלית איך הדילמה תבוא אל קיצה.

"חצויה לשניים" (2007), אחד הסרטים האחרונים של שברול, הוא יצירת מופת וטוען משמעותי לכתר סרטו הגדול ביותר. אני ממליץ על הסרט בכל לשון של המלצה. קשה לאהוב בו אפילו את הגיבורה הבלונדית הטיפשה, שהיא בעצם קורבן נרצע, כמעט מזוכיסטי, להצטעצעות מצד שני גברים מנוולים אבל אנושיים. ובכל זאת אי אפשר שלא להישאב לתוך סרט כל כך מלחיץ ומטריד וכל כך אמין ואמיתי.

הרשומה נכתבה בחיפזון ותעבור פעם עריכה אם יבוא לי.

עשרה סרטים אהובים

אני משתעשע במחשבה לכתוב בבלוג הזה בצורה יסודית על סרטים. אני לא חושב שזה יקרה, כי יש לי דברים יותר חשובים לעשות. סביר יותר שאמלא לפחות אחרי החובה הראשונה של הסינפיל, לעשות רשימות ודירוגים.

אתחיל ברשימות שעשוע קטנה. אני קורא לה ככה בגלל האבסורד הכרוך בעשיית רשימה של הסרטים האהובים עלי ביותר. היא ממין המטלות המענות והמייסרות כל-כך, שעדיף לגמור איתה מהר ובחיוך. טוב שיש לי את המִדרַג שלי בקריטיקר, תחביב אובססיבי-קומפולסיבי שמאפשר לי לשלוף את הדברים שלא מהזכרון, אבל תמיד עוד נדרש מיון בזמן אמת.

אתן עשרה, ללא סדר.

Bellissima / Luchino Visconti (1951)

Angels of the Streets / Robert Bresson (1943)

Swept Away / Lina Wertmüller (1974)

A Woman Under the Influence / John Cassavetes (1974)

Time of the Gypsies / Emir Kusturica (1988)

Straw Dogs / Sam Peckinpah (1971)

Raging Bull / Martin Scorsese (1980)

Don't Look Now / Nicolas Roeg (1973)

Brazil / Terry Gilliam (1985)

Gertrud / Carl Theodor Dreyer (1964)

יחוסו על נשמתי הרצוג ופאסבינדר, לומט וריסי ועוד רבים ונשגבים כל כך. אולי לו הכנתי את הרשימה מחר בעשר בבוקר היא היתה אחרת. בי נשבעתי שעוד אציין כאן סרטים מטלטלים.