על האוסקרים לסרטי 2011

היה לי ויכוח עם חבר שלי, איש אשכולות עם הבנה יסודית ומעמיקה ביותר בקולנוע על כל תולדותיו, שטען שאי אפשר לשפוט את החלטות האקדמיה האמריקאית לקולנוע בלי להתחשב בדעה הקולנועית הרווחת. בקיצור, האוסקרים הולכים לסרטים מצליחים. כך זה עובד גם עם מבקרי הקולנוע, בעצם.

תיאורית, זה נכון. השאלה היא איך להצדיק את זה? הרי המבקרים והפרסים עצמם מכתיבים טעם, ולכן אם עליהם להתחשב בדעת הקהל, הרי שדירוג הסרטים ינציח את עצמו בשיטה מעגלית. כל טעות תיטמע ואין מנגנון ביקורת עצמאי שיקיא אותה מהמערכת.

לא "צפיתי" בטקס האוסקרים כי העדפתי לישון במיטה בשקט מאשר על הספה עם רעש רקע. אני לא חוגג את המאורע והוא לא נראה לי כמו ציון דרך קולנועי שנתי. אבל הוא הזדמנות טובה בשבילי לקרוא קריאות ביניים. עשיתי משהו כזה גם שנה שעברה.

אתמול, לקראת המאורע, עדכנתי את רשימת הסרטים האהובים עלי לשנת 2011. אז אפשר לחזור ולהציץ בה.

עכשיו כמה הערות על פרסי השנה:

  • להפסיד את האוסקר ל"פרידה" המעולה זה לא מבזה כמו להפסיד את האוסקר ל"פרידות" האיום. מרחם יותר על פולמן מאשר על סידר.
  • אם פרידה הצטיין במשהו, זה בתסריט, ויפה שהוא בכלל הועמד בקטגוריית התסריט המקורי, כי סרטים "זרים" בדרך כלל לא חורגים ממסגרת "הסרט הזר". בכל זאת הוא הפסיד ל"חצות בפריז" המקושקש של וודי אלן, וזה אומר דרשני.
  • "היורשים", אולי הגרוע מבין כל הסרטים המועמדים השנה, הביס את "מאניבול" הטוב בקטגוריית התסריט המעובד. עוד עוול טיפוסי לאקדמיה האמריקאית, שפשוט לא יודעת מה זה תסריט.
  • מה להגיד על "הארטיסט"? הוא לא נוראי. הוא עשוי טוב מבחינה טכנית, גם משוחק טוב, אבל מה התוכן שלו? קיטש סכריני מעורר בחילה. חוץ מזה הוא סרט אילם, כלומר יש לו גימיק. ושילוב הסכריניות עם הגימיק מספיק בשביל לזכות באוסקר הסרט הטוב ביותר.
  • לא ראיתי את רוב הסרטים בקטגוריית האנימציה, אבל "ראנגו" איכשהו היה לא רע, לדעתי, למרות כל הקלישאתיות. יש סרטים נוסחתיים שאיכשהו מתבלטים קצת בכל זאת, בזכות ההומור נניח.

 

הסרטים הטובים ביותר של 2011

זהו עדכון נוסף של הרשימה, כדי לעגל אותה ולהוציא מתוכה את סרטי ז'אנר האימה, שהוא הקינק האישי שלי, אותם אני מפרסם כעת ברשימה נפרדת.
במקור פרסמתי אותה ביום הראשון של 2012, ובתגובה לרשימות של מבקרי הקולנוע שלנו.

אני משמר את הגילוי הנאות שלא ראיתי את כל רבבות הסרטים שנעשו ב-2011, ואפילו לא את כל עתירי-הקופות ושוברי-הפרסים. כמו תמיד, גם את כמה מהסרטים הטובים של השנה הזאת אגלה רק ממרחק שנים.

נגד פסיקת חז"ל, אני מציין קודם מה לא בבית-ספרנו: לא, לא "אקס-מן: ההתחלה" ולא "כוכב הקופים: המרד", כי קופים, גם שאינם מהונדסים גנטית, הם אכן סופר-אינטליגנטיים לעומת התסריטאים האלה. אבל גם לא אלמודובר, מאליק, פון טרייר ובלה טאר המנופחים. "הסוס מטורינו" מזכיר קצת את החמור "בלתזאר" (1966) של ברסון, בגלל הסוס, הגוסס, כנראה מכובד העול האלגורי שבלה טאר העמיס עליו. אבל בעיקר מדובר בחיקוי חיוור מאד של "האי העירום" (1960) של קאנטו שינדו, סרט גאוני נטול כל דיאלוג שגורם לנו לחשוב על הקיום שלנו על-ידי תיאור חייה הסיזיפיים של משפחה המקיימת את עצמה לבד על אי יפאני זעיר. לעומת הישירות והפשטות אצל שינדו, טאר מתפלפל בארמז מיותר לניטשה, תוקע באמצע הסרט מונולוג ניהיליסטי-כביכול שהוא בעצם דרשה דתית חמורת-סבר, מקשט במוזיקה איומה ופאתטית (הרמוניות ורקמייסטר, מישהו?) ובאופן כללי מעודן כמו מהלומת-פטיש. הסרט לא ממש מדבר על סיזיפיה כמו שהוא סתם גורם ללאות ומועקה אצל הצופה.

עוד לא גלגלתי את העיניים באף סרט של טרנס מאליק כמו ב"עץ החיים", וזה אומר המון. הסרט מצהיר כי הוא מבוסס על דיכוטומיה בין "טבע" ל"חסד". ואז הוא מראה לנו משפחה ובה האבא מייצג את ה"טבע", כלומר הוא שמוק שמכריח את בניו לקרוא לו "אדוני" ומתלונן בפניהם שהדשא של השכן ירוק יותר (ממש כך. מי צריך מקוריות?). האמא, לעומת זאת מייצגת את ה"חסד", כלומר בת-קולה מהווייסאובר מדרבנת את הבנים בקול לטפני "לאהוב כל עלה" (השמאלץ במקור. אני לא ממציא). כאילו שהשטויות האלו לא מספיקות, הסרט ניחן באקסקורסוס ארוך עם תמונות נעות וערבות-לעין של מים, מדבריות, יערות וחלל חיצון. נטע קראה לזה "שומרי מסך", ושומרי המסך האלה תופסים איזה עשרים דקות. ברור מההקשר שאמורה להיות להם משמעות דתית, משהו כמו "תראי כמה הבריאה גדולה והאבל שלך קטן" אבל כל מה שמאליק מצליח לעשות איתם זה להראות עד כמה שהדת היא דבר בנאלי ובלתי-בוגר.

עוד לא הצלחתי להבין במה גדולת "מלנכוליה", על אף שברור לי המשל הבומבאסטי לפיו הדיכאון הוא כן סוף העולם. כאילו שהמחשה מילולית הופכת את התזה הזאת למשכנעת יותר. היות והאלגוריה כל כך פשטנית, ככל שפון טרייר מותח את הסרט הוא נעשה משעמם יותר. הרי מרגע שהקונצפט ברור, לא קורה בו דבר בלתי-צפוי. לאור האפוקליפסה הממששת ובאה, הרי אף אחת מהדמויות במלודרמה הזעירה של טרייר לא מעניינת, בטח שלא זו של קירסטן דאנסט העצית.

שפילברג מגרד את תחתית השמאלץ ובעיקר הציניות ב"סוס מלחמה", הסרט שמדיח את קהלו להזדהות עם סוס באמצע אחת המלחמות הקטלניות והאכזריות בהיסטוריה. כשג'ואי הסוס מבכה את חברו, הסוס הגוסס כי התעייף מלסחוב ארטילריה, התזמורת מגיעה לאולפן להקליט תשפוכת סנטימנטים, אבל ברקע מאות סטטיסטים ממחישים את האפסיות שהוליווד מייחסת למיליוני בני האדם שנפשותיהם פרחו במלחה"ע הראשונה ובאלימות בכלל. למעשה, ככל שהסוס מואנש, כך האדם מסוייס: שפילברג מושך אותנו במניפולציות רגשיות כמו בריתמה, ודוהר על החנופה המסחרית כל הדרך לאוסקרים.

ומה להגיד על "הוגו"? למחווה למלייס ערך חינוכי, והלוואי שתוצת בצופיו הצעירים של הסרט זיקה ליצירותיהם של הקולנוענים הראשונים (גם לומייר מוזכרים ביעף). אבל הסרט חותר ליותר מכך. כפי שמלייס היה חלוץ של מדיום חדש, באופן מוגבל וטכני הרבה יותר, גם סקורסזה הוא מהמתנסים המוקדמים במשהו חדש: התלת-ממד. וכך, הסרט יוצר השוואה, באופן המובהק ביותר באמצעות מוטיב הרכבת (מי שצפה יבין). יתכן וסקורסזה הוא במאי גדול ממלייס, אבל ההשוואה אינה הוגנת גם כלפיו. הרי מלייס השקיע יצירתיות אין קץ בסרטיו, ואילו לסקורסזה הגישו התסריטאים שעתיים רצופות של קלישאות על-גבי קלישאות.

קצרה היריעה מלמנות את הסתייגויותי לכל הסרטים המדוברים של השנה, אבל התייחסתי על קצה המזלג לארטיסט, ליורשים ולראנגו ברשימה הזאת. לא, גם את דרייב ואת קעקוע הדרקון לא אהבתי.

היו זמנים באנאטוליה

הסרטים הטובים ביותר שראיתי לשנת 2011

  1. היו זמנים באנאטוליה – Bir Zamanlar Anadolu'da / Nuri Bilge Ceylan, טורקיה. נורי בילגה ג'יילאן כבר התקדם בצעדים בטוחים לקראת מקומו כאחד מגדולי הבמאים הפועלים היום, אבל הסרט הזה כבר מבסס אותו. הסרט מתפרש על פני לילה ובוקר. חיפוש משטרתי אחר מקום קבורתו של נרצח טרי, כשאל החשוד – שאמור לסייע באיתור הגופה – וסוהרו מתלווים תובע ורופא פורנסי. זאת העלילה שמלפנים. העלילה שמאחור מתבהרת לאט לאט, טיפין טיפין, תהליך חקירה סמוי בתוך תהליך החקירה, ובעצם בלי להתגלע החוצה עד הסוף. יצאתי מהסרט בתחושה שלבינה ולרגישות שלי ניתן הקרדיט המירבי, שהוצגה בפני פיסת-חיים עשירה במשמעות אבל נטולת פרשנות. הניחו לי להבין אותה לבד. הסרט כתוב בעדינות של רומן טוב. הוא משוחק מדהים ומצולם מרהיב.
  2. חייבים לדבר על קווין – We Need to Talk About Kevin / Lynne Ramsay, ארה"ב. תשע שנים של שתיקה עברו מאז יצירת-המופת האחרונה של הבמאית הסקוטית לין ראמזי, "מורברן קלאר" (2002). אבל בהחלט היה שווה לחכות לסרטה המלא השלישי. זהו סרט מטריד, שלא לומר מחריד ביותר, על אמו של ילד שביצע טבח בבית-ספרו. האקרובטיקה הכרונולוגית שלו איננה שטיק כמו בכל-כך הרבה סרטים נחותים. היא מייצרת מהלך של אקספוזיציה דמוי פאזל המתמלא לאיטו על-פי ההיגיון ולא על-פי הסדר. על-פני השטח, העיסוק הוא באשמת ההורים, בפרט אשמתה המובנת-מאליה של אמא שלא אהבה את בנה ומשום-מה לא של האבא שקיים איתו יחסי חיבה וקירבה בלי לשים לב שהילד מראה סימני פסיכופט קליני. העיסוק השטחי הזה צריך להתקלף בעיני הצופה כדי לגלות שכבות עמוקות יותר, כמו שאלת אהבת ההורה לילדו והאם היא מותנית. אבל זהו סרט מורכב באופן שאינו ניתן לרדוקציה, ולכן הוא כל-כך מעורר-מחשבה. הוא משוחק למופת. הוא מצולם וערוך למופת. השליטה של לין ראמזי באמנות הבימוי היא מוחלטת.
  3. פרידה – Jodaeiye Nader az Simin / Asghar Farhadi, איראן. תסריט נפלא שעוסק בנושאים טעונים מוסרית, אבל שומר לכל אורכו על ריבוי פנים ומתריס נגד מסקנות נחפזות ושיפוטים נמהרים של הדמויות מצד הצופה. המורכבות של "פרידה" לא פוגמת בבהירות ובראליזם שלו. המגרעת הבולטת היחידה של הסרט היא איך שהוא נראה. רוב התאורה שטוחה ומכוערת.
  4. הערת שוליים – Footnote / יוסי סידר, ישראל. קפיצה סגנונית גדולה מאד, מסרטו האחרון של סידר, דרמת המלחמה המעולה והישירה מאד "בופור", לסרט הזה עם הסינמטוגרפיה המשוכללת והאנרגטית שלו. הערת שוליים הוא סרט על חקר התלמוד ועל פוליטיקה אקדמית, ובאורח פלא, הוא לא משעמם. מדובר בטרגיקומדיה, שמתחילה בצחוק ונגמרת בבכי. הצילום מכיל הרבה תקריבים, המאפשרים למשחק המצויין של שלמה בר-אבא וליאור אשכנזי להרכיב דרמה מרתקת שבין אבא לבן (כך גם צילם אינגמר ברגמן את האם ובתה בסרטו הטוב ביותר, "סונטת סתיו" (1978). אבל כמו בדרך כלל, העיקר הוא הטקסט, ואי אפשר להגיד שהכתיבה של סידר לא השתפרה פלאים מאז "מדורת השבט".
  5. מרתה מארסי מיי מרלין – Martha Marcy May Marlene / Sean Durkin, ארה"ב. סרט ביכורים מפתיע בעוצמתו על מרתה, צעירה יוצאת קומונה דכאנית ומעורערת, שאחותה הבכורה מוצאת אותה אחרי שנתיים של נתק ולא מצליחה להוציא ממנה כל מידע על תקופת העדרה. הסרט כתוב לעילא, משוחק מצויין, מצולם יפה וערוך בצורה שמבלבלת באופן מכוון בין הווה לעבר, כדי לשקף את מצבה הנפשי הטראומטי של מרתה (שנקראה מארסי מיי על-ידי חברי הקומונה). השימוש בתחבולה מבריק ויוצר מותחן פסיכולוגי מרתק.
  6. מאניבול – Moneyball / Bennet Miller, ארה"ב. סרט שהולך על בטוח המספר של איש מסתכן. אבל זה ממש לא נורא. כמה שמאניבול קונבנציונאלי ונוסחתי, הוא בכל זאת עשוי נהדר מכל הבחינות. זה סרט בלי שום דבר רענן להגיד, בלי עומק, בלי תובנות מתוחכמות במיוחד, אבל הוא עושה משהו סטנדארטי בצורה איכותית וזורמת, ותענוג לצפות בו.
  7. סערת רוחות – Take Shelter / Jeff Nichols, ארה"ב. סרט הסופה המתקרבת האולטימטיבי, כי הסופה המתקרבת בו היא ממשית כביכול, ובכל זאת גם מטאפורית. גיבורת הסרט היא אווירת הקדרות המאיימת. הכישרון הסינמטוגרפי של ג'ף ניקולס היה ניכר כבר ב"Shotgun Stories", אבל הסיפור שם היה חלש. כאן הוא טוב יותר. עדיין אין לו עומק רב, והוא מתגולל מעט בעצלתיים, אבל איפיוני הדמויות השתפרו והם אמינים מספיק כדי להחזיק את האווירה. אני מאד מאד אוהב את מייקל שאנון, כאן בתפקיד ראשי.
  8. חוף מבטחים – Le Havre / Aki Kaurismäki, צרפת. הבמאי הפיני אקי קאוריסמקי הוא בהחלט אחד החזקים בדורנו, עשה כבר די הרבה סרטים והכזיב לעתים רחוקות מאד. הרף שהציב בכמה מסרטיו הוא מאד גבוה, ואי אפשר להגיד שחוף מבטחים מגיע אל הרף הזה. בכל זאת, לא התאכזבתי. זוהי תמונה של עיירת חוף צרפתית קריקטורית, ולגמרי בניגוד לאופנה הקולנועית של ארבעים השנים האחרונות, היא מאוכלסת רק בדמויות שכוונתיהן טהורות, ואין בה ממש "איש רע" כלשהו. אין להתפלא אם סרט כזה נחתם בסוף מן האגדות. אבל כתמיד, קאוריסמקי איננו חותר לריאליזם. הוא מעביר את התובנות שלו במינימליזם, והסרט מנצח בזכות החוכמה הפשוטה והארצית שלו, ההומור הדק, האקטואליות החברתית והסינמטוגרפיה הפשוטה והיפה. מעניין אגב להשוותו ל"עדן במערב" המשובח של קוסטה-גבראס, בעל הנושא הדומה. התלונה העיקרית שלי היא על השחקן הראשי, אנדרה וילמס, שהוא בעל חזות מקסימה אבל מזייף לעתים די קרובות. קאטי אוטינן, המוזה הקבועה של קאוריסמאקי, נמצאת כאן בתפקיד משני, אבל מתבלטת מאד לטובה כמובן.
  9. ראמפארט – Rampart / אורן מוברמן, ארה"ב. על אף שהוא מתבסס על תרחישים אמיתיים יותר, ראמפארט הוא התרומה של אורן מוברמן למסורת "קצין המשטרה הרע" (Bad Lieutenant), אחרי אבּל פרארה ווורנר הרצוג, מסורת שבה מקצועו של הגיבור הוא אכיפת החוק אבל הוא אדם רקוב מהיסוד. הוא לא טוב כמו סרטי Bad Lieutenant של פרארה ושל הרצוג, והוא ממש לא מתקרב לרמה של "השליח" של מוברמן, אבל הוא סרט די טוב בכל זאת. אין בו תובנות יוצאות דופן, הצילום הרופף מצליח לעצבן לעתים, והוא לא מוציא את המיטב מהשחקנים המככבים בו, אבל הוא מעניין ונוגע ושומר על מעמדו של מוברמן כיוצר מבטיח.
מצאתי עניין ב"The Sunset Limited" של טומי לי ג'ונס, על פי טקסט של קורמק מקארתי, גם אם לא נראה לי שדמותו של סמואל ל. ג'קסון היתה אמורה לעצבן אותי כל כך. זה סרט דואט שלא ממש נוסק לגבהים של "הארוחה שלי עם אנדרי" או משהו כזה, אבל הדיאלוג מושקע ומצליח לחמוק מקלישאות.
"אלוהי הקטל" (Carnage) של פולנסקי, גם הוא למעשה קאמרי, פרי עטה של יסמינה רזה, מזכיר מאד את המחזה "מי מפחד מוירג'יניה וולף" שגם במרכזו שני זוגות וכולם רבים עם כולם (והוא פחות טוב). זה סרט נבון עם משחק מעולה וצילום יפה, ואני ממליץ עליו, אפילו שהוא מפוספס. הוא מתחיל ראליסטי ומבליח בכמה רגעים מצחיקים מאד, אבל ככל שהוא מסלים, בתקווה להגביר את הקומדיה, הוא דווקא מרגיש מעושה יותר וכך מאבד מכוחו. לבסוף, כשכבר אין לו לאן ללכת, הוא פשוט מאכזב במבט לאחור. בכל זאת סרט מרשים.

חייבים לדבר על קווין