שמונה שירים מאת ריצ'רד ברוטיגן

ריצ'רד ברוטיגן (Brautigan) היה (1935-1984) סופר, משורר וקריין-מילה יליד טקומה שבמדינת וושינגטון, ארה"ב. הוא היווה חלק באנדרגראונד התרבותי של סאן פרנציסקו בשנות השישים, ונחשב לאחד מנציגי תרבות-הנגד של אותה תקופה, על אף סלידתו האישית מההיפים. ברוטיגן סבל מדכאון קליני ואלכוהוליזם משך כל חייו הבוגרים, ובגיל 49, בדירת רווקים אחרי שני גירושין, הותיר פתק שלשונו "ברדק, לא?" ואיבד עצמו לדעת ביריית אקדח מגנום. להלן שמונה משיריו בתגרומי.

.

שני גברים יוצאים ממכונית

שני גברים יוצאים ממכונית.
הם עומדים לצידה. הם
לא יודעים מה עוד לעשות.

.

עצרנו בימים מושלמים

עצרנו בימים מושלמים
ויצאנו מהמכונית.
הרוח העיף מבט בשערה.
כה פשוט היה זה.
פניתי לומר דבר מה –

.

כוכב הפּוקר

זה כוכב שנראה
כמו משחק פוקר מעל
הרי מזרח
מדינת אורגון.
שלושה גברים משחקים.
שלושתם רועי צאן.
לאחד זוגיים,
לחבריו כלום.

.

איש

עם כובע
הוא גבוה בערך בטפחיים
ממונית.

.

הפתעה

אני מרים את מושב בית השימוש
כהיה קן ציפורים
ומגלה עקבות חתול
לכל אורך שולי האסלה

.

2-

כולם רוצים לישון
עם כולם. הם מחכים
בתור שמשתרע למרחק, אז אני
אישן איתך. אנחנו לא
נחסר להם.

.

רק כי

רק כי
אנשים אוהבים את הראש שלך,
לא אומר שהם
חייבים לקבל
את גופך,
בנוסף.

.

אני חי במאה העשרים

אני חי במאה העשרים
ואת שוכבת כאן לצדי. היית
מדוכאת כשנרדמת.
לא היה דבר שיכולתי לעשות לגבי
זה. הרגשתי חסר אונים. פנייך
כה יפים עד כי איני חדל
לתאר אותם, ואין לי מה
לעשות כדי לשמח אותך בזמן
שאת נמה.

.

מודעות פרסומת

פרסומים בחודשיים האחרונים

משום מה שכחתי לציין בבלוג את המאורעות ההיסטוריים האלה בזמן אמת, אז אני מאגד את כולם ברשומה אחת:

עשרה סיפורונים קצרצרים שלי התפרסמו ב"הארץ", "תרבות וספרות" של יום שישי האחרון.

סיפורון נוסף שלי, "לשכת השיכון", מופיע בגליון המהפכה של כתב-העת מאזניים (פ"ה/4). הוא נוקד שם כאילו היה שיר.

שיר קצרצר שלי, "כאן גרים בכיף", נכלל ב"שירון המהפכה" היפה של גרילה תרבות, שעורר הרבה הדים (ביקורתו השלילית של עודד כרמלי במקומה, בעיני). השיר שלי נכלל בלקט השירים שתורגמו לערבית בבלוג המצרי של נאאל אל-טוחי.

(עוד בהקשר משוררים ומחאת האוהלים קיראו את הכתבה של איילה פנייבסקי).

שלושה שירים שלי, כולם מתוך "חיי החול", מופיעים בגליון 24 של כתב-העת גג.

התרגום שלי לסיפורו של פטר אלטנברג "בגן הציבורי" התפרסם באתר "יקום תרבות".

שירי "ימי החול" התגלגל איכשהו לאנתולוגיה של שירה צעירה, שערך פסח מיילין ז"ל ופורסמה זה אך בגליון 355-356 של עיתון 77. אני לא מתיימר להיות צעיר, אלא ביקש וקיבל ממני מיילין היקר שירים לפני כמה שנים, וזאת כנראה התוצאה. השיר הוא לכן בגרסה מעט אחרת (מוקדמת יותר) מזו שמופיעה בפתח "חיי החול".

בפארק השעשועים

"אני רוצה בלון כחול! בלון כחול אני רוצה!"

"הנה לך בלון כחול, רוזמונד!"

הסבירו לה שיש בתוכו גז שהוא קל מהאוויר באטמוספרה, כך ש– וכו' וכו'.

"אני רוצה לשחרר אותו –" אמרה בפשטות.

"לא היית מעדיפה לתת אותו לילדה העניה שם?!?"

"לא, אני רוצה לשחרר אותו –!"

היא משחררת את הבלון ועוקבת אחריו במבטה עד העלמו בשמי התכלת.

"עכשיו את לא מתחרטת שלא נתת אותו לילדה העניה?!?"

"כן, הייתי מעדיפה לתת אותו לילדה העניה!"

"הנה לך עוד בלון כחול; תני לה אותו במתנה!"

"לא, אני רוצה לשחרר גם אותו אל שמי התכלת!" –

היא עוזבת אותו.

מביאים לה בלון כחול שלישי.

על דעת עצמה היא ניגשת אל הילדה העניה, נותנת לה אותו ושחה: "את תשחררי אותו!"

"לא!" אומרת הילדה העניה ומתבוננת בבלון בהתרגשות.

בחדר, הבלון פרח אל התקרה, נשאר שם שלושה ימים, כהה, הצטמק ונפל שדוד כמו שק שחור.

הילדה העניה חשבה: "הייתי צריכה לשחרר אותו בחצר אל שמי התכלת ולהביט בו, להביט בו עף –!"

בינתיים קיבלה הילדה העשירה עשרה בלונים נוספים, וביום אחד קנה לה הדוד קארל את כל שלושים הבלונים באחת. עשרים מתוכם הפריחה השמיימה ועשרה חילקה לילדים עניים. מאז כבר לא התעניינה בבלונים בכלל.

"בלונים טפשיים –" היתה אומרת.

על כן חשבה אותה הדודה אידה לבוגרת יחסית לגילה!

הילדה העניה עוד חלמה: "הייתי צריכה לשחרר אותו בחוץ אל שמי התכלת ולהביט ולהביט בו עף –!"

 

 

Im Volksgarten / Peter Altenberg, 1904

מגרמנית: אני

שטותניקים הליל

שטותניקים הליל

בואו נפטפט בעלמא שיחת חולין, מעט על הא ודא
שלא נדע!
נמזוג לנו כוס גולדסטאר לייט
נפתח כפתור ונרגיש בבית
שום דבר לא מרגש
כמו קצת במוח לקשקש
כולם כה שטותניקים הליל,
הליל

בואו נתנהג כמו גן ילדים, תנו לנתונים להירקב
על המחשב!
נריץ בדיחות על חמותך
פתאום תקפוץ כשתקלוט אותה לידך
רק עלוץ ואין מלין
כשמשיחים שיחות חולין
כולם כה שטותניקים הליל

אבל תמיד יש כבד, ששמחה הוא משבית
נחליק אותו לסף עם מגב ומטלית

בואו נרכל על טמבל מסכן שהתפדח במשרד
היאח הידד!
הבנות בפיג'מה ושָל
ידונו בתחת השעיר של הבעל
יש חושבים שזה קצת מפגר
אך זו שעתנו היפה ביותר
כולם כה שטותניקים הליל,
הליל,

כולם כה מטופשים

הליל.

השיר הזה הוא של להקת XTC ונקרא באנגלית Frivolous Tonight. תרגמתי את רובו לפני כמה שנים והשלמתי הערב.



אגב:

שלושה שירים מתוך חיי החול נדפסו בגיליון אוגוסט 2010 של כתב-העת מאזניים.

השיר "פנטזיה לסבית #2" מתוך חיי החול הופיע בגליון האחרון (76) של זוטא.

שלושה שירים שלי חדשים יופיעו בגליון הבא (22) של כתב-העת שבו.

אני גמור

אחת, שתיים שלוש -
היא שמאלנית על באמת כי היתה בדרום
וחיבקה פלאחים בזרועותיה, היא אמרה:
אני יכולה לספר לך סיפורים שיגרמו לך לבכות, ומה איתך?
אמרתי: גם אני! אני יכול לספר לך סיפור שיגרום לך לבכות!
והיא נאנחה: אההה!
אמרתי: אני רוצה להיות זמר כמו לו ריד.
אני אוהבת את לו ריד! אמרה, ותחבה את לשונה לתוך אוזני,
בוא נלך, בוא נשב, נדבר,
פוליטיקה הולכת כל כך טוב עם בירה
ואם כבר, מאמי, למה לא תגלה לי אחד מהפחדים הכי גדולים שלך?
אמרתי: לאבד את הבולבול בגלל זונה עם מחלה
סתם צוחק, אמרתי, לאבד את החיים בגלל זונה עם מחלה
היא אמרה: סליחה בבקשה???
אמרתי: לאבד את החיים בגלל זונה עם מחלה, אמרתי: בחיאת,
אני איש ענו עם תשוקה בריאה.
עזבי אותי עם החרא שלך כי אני גמור!
אני גמור! אני גמור!

אני מספר מעשה בבחורה, אבל קורא לה 'אשה',
היא קצת יותר מבוגרת ממני. רגליים חזקות, פנים עזות,
קול כמו חלב, בז'ז'ים כמו אשכול ענבים. לא יכול לברוח
מהדרכים שהיא לגדל אותי...
היא תגרום לך לחוש את עצמך שלמה המלך,
תהיה אחת מהבובות שלך אפילו אם אין לך אף אחת...
(ואם כבר, מאמי, למה לא תגלה לי אחד מהפחדים הכי גדולים שלך?)
חטפתי את שנתי אחרי שהבערתי את החלציים באש.
וזה בסדר כי -
אני גמור! אני גמור! אני גמור! אני גמור!



את השיר הזה כתב צ'ארלס מייקל קיטריג' תומפסון השלישי, שנודע אז בכינויו בלק פרנסיס, ושר אותו בלהקתו להקת הפיקסיז אהובת לבי. לעברית תרגמתי אני בדצמבר 2006.