היה לי ויכוח עם חבר שלי, איש אשכולות עם הבנה יסודית ומעמיקה ביותר בקולנוע על כל תולדותיו, שטען שאי אפשר לשפוט את החלטות האקדמיה האמריקאית לקולנוע בלי להתחשב בדעה הקולנועית הרווחת. בקיצור, האוסקרים הולכים לסרטים מצליחים. כך זה עובד גם עם מבקרי הקולנוע, בעצם.
תיאורית, זה נכון. השאלה היא איך להצדיק את זה? הרי המבקרים והפרסים עצמם מכתיבים טעם, ולכן אם עליהם להתחשב בדעת הקהל, הרי שדירוג הסרטים ינציח את עצמו בשיטה מעגלית. כל טעות תיטמע ואין מנגנון ביקורת עצמאי שיקיא אותה מהמערכת.
לא "צפיתי" בטקס האוסקרים כי העדפתי לישון במיטה בשקט מאשר על הספה עם רעש רקע. אני לא חוגג את המאורע והוא לא נראה לי כמו ציון דרך קולנועי שנתי. אבל הוא הזדמנות טובה בשבילי לקרוא קריאות ביניים. עשיתי משהו כזה גם שנה שעברה.
אתמול, לקראת המאורע, עדכנתי את רשימת הסרטים האהובים עלי לשנת 2011. אז אפשר לחזור ולהציץ בה.
עכשיו כמה הערות על פרסי השנה:
- להפסיד את האוסקר ל"פרידה" המעולה זה לא מבזה כמו להפסיד את האוסקר ל"פרידות" האיום. מרחם יותר על פולמן מאשר על סידר.
- אם פרידה הצטיין במשהו, זה בתסריט, ויפה שהוא בכלל הועמד בקטגוריית התסריט המקורי, כי סרטים "זרים" בדרך כלל לא חורגים ממסגרת "הסרט הזר". בכל זאת הוא הפסיד ל"חצות בפריז" המקושקש של וודי אלן, וזה אומר דרשני.
- "היורשים", אולי הגרוע מבין כל הסרטים המועמדים השנה, הביס את "מאניבול" הטוב בקטגוריית התסריט המעובד. עוד עוול טיפוסי לאקדמיה האמריקאית, שפשוט לא יודעת מה זה תסריט.
- מה להגיד על "הארטיסט"? הוא לא נוראי. הוא עשוי טוב מבחינה טכנית, גם משוחק טוב, אבל מה התוכן שלו? קיטש סכריני מעורר בחילה. חוץ מזה הוא סרט אילם, כלומר יש לו גימיק. ושילוב הסכריניות עם הגימיק מספיק בשביל לזכות באוסקר הסרט הטוב ביותר.
- לא ראיתי את רוב הסרטים בקטגוריית האנימציה, אבל "ראנגו" איכשהו היה לא רע, לדעתי, למרות כל הקלישאתיות. יש סרטים נוסחתיים שאיכשהו מתבלטים קצת בכל זאת, בזכות ההומור נניח.
קץ הפלאות 