"קולות הדוממים" בהוצאת הקיבוץ המאוחד, מכנס את כל כתבי מרים ברוך/חלפי, בעריכת בתה המשוררת רחל חלפי. למעשה מופיעים בספר יותר מאשר כל כתבי מרים (הספרים "בתווך" ו"כמהון" שראו אור בחייה, ושירים נוספים מן העיזבון). מכונסות בו גם שורות שהכתיבה האם לבתה אחרי שחלתה וכבר לא יכלה או טרחה לכתוב, וכן קטעי שיחה שאינם בגדר שורות שיר, ורחל החליטה לכותבם בכל-זאת. השיטה הזו אינה מבטיחה את התהוותו של הלקט הזה כדי מוצר אחיד שירתי ואיכותי, אבל במקרה הטוב, הדף מלבן את קטעי השיחה או המשפטים המהורהרים והציוריים לכדי אפוריזמים מעניינים. אותם אפוריזמים ושירי עיזבון מביעים בעצמם אי-אלו כמהונות. משהו מופשט וכללי ועם זאת רגשי יותר מאשר שכלי. רבים מהם עוסקים באי-היכולת לדבר או לשורר ובאינות המילים, והדפסתם בספר שירה מקנה למשמעותם נופך אירוני.
*
אני רק רוצה
להגיד
מילים
בודדות
ואין לי
מילים בודדות
פרדוקסאלית, יתכן והצליח השיר הזה להגיד מילים בודדות. אף על-פי כן הוא מעלה בעיני הרוח שתי מצוקות שונות של תקשורת. עד השורה "ואין לי" כולל, אפשר להבין שלדוברת אין מילים כלל. או שמא דווקא יש לה מילים, ולכך רמז בשורה האחרונה, המוסיפה ומציינת שמה שאין לדוברת זה לא מילים בכלל, אלא באופן ספציפי "מילים בודדות". כי לפעמים אנו מרבים במילים, ומתוך כך אין לנו מילים בודדות. לפעמים המילים הבודדות הן קשות או אינן ניתנות להשגה, משום שיש במקומן מילים רבות, רבות מכדי שיהיה בכוחנו לזקק מתוכן את המעט.
קץ הפלאות 